הפכי לעמוד הבית
על סדר היום נשים וכסף גוף ונפש סטייל דרך חיים סלון פורומים שדרת אסימון קשרים
כתובת דוא"ל: סיסמא:  עדיין לא חברה?  הצטרפי עכשיו   שכחת סיסמא?
על סדר היום סיפורים מהחיים
היום השישי

רווי שנקין עולה במדרגות אחר ענת. בעוד היא פותחת את הדלת עט עליו כלב דלמטי עם הבל פה לא מנוקד. ''תכיר, ''יוסי''. ירון יצא בבוקר לג'וגינג, בורח מהבדידות. כתבתן סיפור מהחיים, שלחו אותו לפרסום במדור סיפורי חיים, באסימון
כתבות נוספות
* נסתרות הדרכים
* סיפורים מהחיים
* נינה שלי
 
     
 
עוד באתר -
ארגוני נשים   |   קווי מצוקה   |   לוח אירועים   |   טיולי נשים   |   קשרים באסימון   |   אינדקס עסקים   |   הצטרפו לקבוצת אסימון   |  
המומלצים -
מתכונים   |   מחשבון נומרולוגיה   |   מחשבוני דיאטה   |   אסטרולוגיה   |   משחקים   |  
asimon180.jpg
    asimon120.jpg
 

מלחמת 'החמיצה'
ארוחת הצהריים הסתיימה, על השולחן נותרו שלש כוסות מלאות במשקה 'החמיצה' שאימי הכינה לי ולשתי אחיותיי. משקה שצבעו סגול, והוא בושל מירק הסלק שגדל בגינת ביתנו, ואף אחת מאתנו לא חיבבה אותו. התבוננו אחת בשנייה, מי תהיה האמיצה, הראשונה שתשתה את 'החמיצה'
מאת: רחל שלזינגר
11/02/2012

"אתן לא קמות מהשולחן עד שלא תגמרו לשתות עד הסוף", אמרה אימי בקול תקיף.
בחודשי הסתיו, העונה בה הסלק גדל, הוא היה המאכל העיקרי שעלה על שולחננו ותבשיליו השונים הוגשו כיד המלך ע"י אימי. הוא הוגש בצורת פשטידה שנאפתה בתנור, כקציצות מעורבות עם בשר או עם אורז, לפעמים בתוספת של לימון, ומידי פעם אפשר היה, כך סתם, לנגוס בסלק ולדמיין שהוא תפוח.
אך הגרוע מהכול שאמי הצליחה להפיק מהסלק, הייתה 'החמיצה'.
את צבעה הסגול אהבתי, אך את טעמה שנאתי ביותר.
בתחילת דרכו של הסלק, הייתי אני זו שגידלה אותו. את זירעוניו זרעתי באדמה בדיוק שני ס"מ לעומק כמו שאבא שלי אמר. מידי יום השקתי אותו בהרבה מים, עישבתי את העשבים מסביבו, וגם לחשתי לו מילות אהבה, כמו שראיתי את אימא שלי לוחשת לשושנים הרבות שגדלו אצלנו בגינה.
אהבתי את הטיפול בסלק ודאגתי לבריאותו, אבל ויתרתי על הדאגה שלו לבריאותי.
"קוקו, קוקו" נשמע קולה של הקוקייה שיצאה לרגע מתוך חלון השעון התלוי על הקיר במטבח והודיעה שהשעה הייתה שתיים בצהריים.
עברה כחצי שעה נוספת, אני ואחיותיי עדיין ליד השולחן. לפתע,  אחותי הגדולה בלגימה אחת גמאה את המשקה הסגול הזה ופניה שהתעוותו חיזקו בי את ההחלטה ששפתי לא יתקרבו לכוס הזאת הניצבת מולי.
אחותי הקטנה ישבה ביחד איתי עוד קצת, ובלגימות קטנות, לאט, לאט, לגמה עד הסוף, ומראה 'השפם' שנישאר מעל שפתה העליונה, היה הדבר היחידי שעורר בי צחוק במצב העצוב שבו הייתי.
ואילו אני, לא יכולתי בלגימה אחת, ולא יכולתי בלגימות קטנות.
כולם כבר עזבו את השולחן והלכו כל אחד לעיסוקיו. רק אני בהיתי סביבי, על הזבוב המזמזם לו מסביב למנורה התלויה בתקרת המטבח, על שורת הנמלים שפלשו לתוך הבית מהדשא שבחוץ, ואבא שלי חיפש שבוע שלם את המקום ממנו הן מגיעות.
כמה הייתי רוצה להיות זבוב באותו הרגע, לעוף בחופשיות בחלל הבית ולהסתכל מרחוק על כוס 'החמיצה' ולא להיות חייבת לשתות אותה. אבל כמה לא הייתי רוצה להיות במקומו כאשר אימא שלי מתקרבת אליו בשקט עם מחבט הזבובים ביד, וטראח... מכה עליו והוא מודבק לקיר מבלי יכולת לזוז.
והנמלים? צעדו להן בסך, לאן הן צעדו בתוך הבית שלי, אולי הן ירצו לשתות את החמיצה? ומי שומר עליהן ללכת בקו ישר כל כך?
 גם קנאה זו חלפה מהר לנוכח העתיד הצפוי להן מידו של אבי.
"סיימת לשתות?" נשמע קולה השואל של אימי שבינתיים פרשה לחדר השינה שלה.
זוהי השעה שבדרך כלל היא נמה את מנוחת הצהריים, ואילו אני מפריעה לה לישון.
היא הייתה חייבת להישאר ערה כדי לשמור עלי ועל 'החמיצה' שטרחה על הכנתה בבוקר.
"זה לא טעים", קראתי בקול רם, בתקווה שאולי היא תוותר לי

ותוכל להתהפך על צידה, כמו שהיא אהבה, ותירדם.
"תשתי, יש בזה הרבה ויטמינים, ויהיו לך לחיים אדומות" המשיכה בקול חסר סבלנות.
מי צריך לחיים אדומות? שאלתי את עצמי, גם בלי 'החמיצה' פרצופי קצת אדום בגלל שערי הנוטה לאדום גם הוא, וכשאני מסמיקה, וזה קורה כמעט בכל יום, החברים צוחקים עלי, ועם תוספת 'החמיצה', לא רק יצחקו עלי, אלא גם יברחו ממני כולם...
"קוקו, קוקו", יצאה הקוקייה מחלון השעון ובישרה שהשעה שלש.
עוד שעה עברה לה.
אני מציצה מהמטבח לכוון החדר של אימי, קול רשרוש העיתון סימן לי שהיא עדיין ערה.
חזרתי מהר לשולחן.
אל הזבוב שזמזם לו, הצטרפו עוד כמה זבובים שחגו במעגלים בחלל המטבח. קול זמזומם הצטרף לקול תקתוק השעון ותזמורת זו  נשמעה לי הרבה יותר עליזה ממצב רוחי באותו הרגע. רק הנמלים המשיכו ללכת בשקט, חצו את הכיור לכוון המזווה שבקצה המטבח, ולא ידעתי אם אלו הן אותן הנמלים שראיתי בבוקר, או שנמלים חדשות הצטרפו אליהן.
בחוץ כבר שמעתי את חברותי, שהקדימו לבוא לשחק על הדשא שלנו, הן כנראה לא היו צריכות להילחם את 'מלחמת  החמיצה'.
פתאום, שרר שקט בבית, קולה של אימי לא נשמע, וגם לא רשרוש העיתון.
אולי נרדמה? שאלתי את עצמי.
הצצתי שוב לעבר חדרה, שקט.
התקרבתי על קצות אצבעותיי לעבר חדר השינה, מוכנה בכל רגע של תזוזה מצידה לרוץ חזרה לכוס החמיצה שלי. התקרבתי למיטתה, אני לידה, עיניה היו עצומות. ישנה.
חזרתי מהר למטבח, אף אחד לא ראה אותי, לקחתי בידי את כוס החמיצה התקרבתי לכיור המטבח, ובמהירות שפכתי את כל הנוזל הסגול הזה לתוך הכיור פנימה...
לפני שיצאתי לשחק עם החברות הספקתי לראות את שורת הנמלים יוצאת מהכיור, ממשיכה בדרכה  על השיש של המטבח, כשהיא מסמנת אחריה שביל ארוך וסגול...
"קוקו, קוקו", שמעתי מבחוץ את קולה של הקוקייה שהכריזה על השעה ארבע אחר הצהריים...
'מלחמת החמיצה', הסתיימה...



למדור סיפורי חיים


_____________________________________________
'סיפורים מהחיים' שלכן אנא שלחו אלינו למייל: info@asimon.co.il

 

 הוסיפי תגובה    שלחי לחברה    גירסה להדפסה
כתבות נוספות במדור  
   
-->
 
על סדר היום
החדשות שלנו
מזווית נשית
סטטיסטיקה
הסיפור שלה
סיפורים מהחיים
 
נשים וכסף
נשים ועסקים
יזמות עסקית
שוק העבודה
שוק ההון
צרכנות
 
גוף ונפש
רוחניות
אימון אישי
רפואה אלטרנטיבית
פנג שואי
קבלה
מרפלקסולוגיה ללמידה
 
סטייל
אופנה
טיפוח ויופי
דיאטה ותזונה
עיצובים
חדש על המדף
מבצעים והנחות
 
דרך חיים
אקדמיה לסקס
הורות וילדים
בריאות
הריון ולידה
זוגיות
אוכל
תיירות ונופש
 
סלון
תרבות ואמנות
ספרים
קולנוע וטלוויזיה
מופעים והצגות
תערוכות
 
אודות אסימון |  צרו קשר |  פרסמו אצלנו |  תנאי שימוש |  מפת האתר |  ארכיון כתבות |  תקנון רכישה באתר |  אסימון, טיולי חוויה ברוח נשית |  רשימת העסקים
אסימון - © כל הזכויות שמורות      עיצוב: סטודיו Symbols
וייזנט - תוכנות לעסקים