לא מזמן הזמנתי אלי שתי חברות, את בעליהן וילדותיהן בנות השנה (אחת לכל אחת). למעשה, זו היתה מעין חנוכת בית שהיתה אמורה, מבחינתי לפחות, להתנהל כפי שכל חנוכת בית מתנהלת: בעלי הבית החדש קורעים את התחת (סליחה על השפה) בנקיון, סידור, סידור מיוחד לאורחים, קניות, בישול וכ'ו. האורחים מגיעים רגועים, מחויכים, רעבים, עם מתנות.
בטפשותי הרבה הזמנתי לארוחת בוקר. מה הבעיה עם ארוחת בוקר? ראשית (למדתי את המילה הזו מהמחנכת בכתה ה'. תודה חיה), שזה בבוקר. ההגדרה של רווקות ל"בוקר" שונה בהכרח מזו של זוגות נשואים עם ילדים. חברותיי רצו להגיע בתשע לפנות בוקר. איכשהו הצלחתי להזיז לאחד עשרה. שנית (ותודה לחיה, בשנית), שלא כמו שאר הארוחות, בהן ניתן לבשל את האוכל אפילו יום לפני ולחמם שוב, לארוחת בוקר הכל צריך להיות חם וטרי, כלומר להיעשות באותו רגע. נורא מלחיץ.
בעשר התקשרתי לקרן וצורי, לברך אותם בברכת הדרך (ולברר אם הם מכירים את הדרך). צורי ענה, וסיפר בכעס ש"קרן ואני רבנו, והיא נסעה עם הילדה בלעדיי. הן כבר בדרך". "אבל", ביטאתי את הדבר היחיד שעניין אותי באותו רגע "היא תגיע מוקדם מדי." "חוץ מזה" הוספתי "הזמנתי זוג נוסף. דודי יתאכזב. הוא שונא לדבר רק עם בנות.."
התקשרתי לקרן. "איפה את?" שאלתי, כועסת שנסעה בלי בעלה. עד שאנחנו כבר משיגות אותם, אנחנו שוכחות להעריך את זה. הסתבר שהיא כבר בכניסה לקיבוץ בו אני גרה. אני שונאת שמקדימים לי. ועוד בשעה! זה לא מנומס לא?
לחברה השניה גם קוראים קרן. לבעלה, כאמור קוראים דודי. מספר ימים לפני האירוח ניסיתי להסביר לדודי, שהוא "גבר גבר" אמיתי, כיצד להגיע אליי. דודי, גבר ישראלי טיפוסי, מאן לשמוע את הסבריי, והבטיח להסתדר לבד.
בעודי מנסה לתמרן בין בישול מהיר להתייחסות לאורחות שכבר אצלי, התקשרו דודי וקרן והודיעו שטעו בדרך. דודי התפלא (במרוקאית : התעצבן) לשמוע שאני לא מ
כירה את "איפה שהוא בתוך כרכור", שם הם נמצאים.
עברנו גם את זה, ותוך 40 דקות כבר היו כולם ישובים בדירתי החדשה, עסוקים בלאכול מאכלים שמארחים מספיקים להכין כשאורחיהם מקדימים בשעה ובלהתענג "עד כמה שהבנות שלנו יפות וחכמות". אני דוקא התעסקתי בלדאוג שהבנות היפות והחכמות לא ישברו לי את כל הריהוט בבית. בראש כל הזמן חשבתי: "על מה חשבתי? צריך להיות איזה שהוא גבול ברצון לפגוש חברים. למשל, כשיש להם תינוקות".
בזמן שנפרדתי מחבריי והזמנתי אותם לבקר שוב, בטווח של "מעוד 5 שנים ומעלה", שאלתי, חצי בצחוק חצי ברצינות, איפה המתנה. סך הכל, דירה חדשה. יש חוקים בנושאים האלה לא? דירה חדשה + חנוכת בית = מתנה.
מסתבר שלא תמיד. התשובה שקיבלתי, היתה: "כשתקני בית אמיתי, לא בשכירות, עם בן זוג אמיתי, נקנה לך מתנה".
ואז "עליתי" על תאוריה: אנשים משקיעים יותר בזוגות מאשר ברווקים. כדי לאשש אותה, התקשרתי לאימי. "נכון שאת כל הריהוט החדש בדירה קניתי לבד, ונכנסתי למינוס ענק בעקבות זה, ואת ואבא לא עזרתם לי?" שאלתי בעדינות "נכון, למה אנחנו צריכים לעזור לך? את עצמאית. וחוץ מזה יש לנו המון הוצאות משלנו" ענתה אימי. ואז המשכתי "נגיד שהייתי מודיעה לך שבעוד חודש אני מתחתנת. היית מוצאת את הכסף לעזור לי?"
תשובתה של אימי היתה קצרה ופשוטה. "כן". בדיקה אצל מספר אנשים נוספים, העלתה את אותו מצאי.
כלומר: לא מספיק שאני חיה לבד, שוכרת דירה בכוחות עצמי ומאכלסת אותה בריהוט מלא לבד. בעיני חלק מהאנשים, גם לא מגיעה לי מתנה או בכלל התייחסות כמו אל זוג טרי שקנה דירה.
אני פונה אל אחיותיי הרווקות בקריאה נרגשת: מפלים אותנו!
אולי השלב הבא יהיה להקים את "מפלגת הרווקות".... זה סקסי, לא?