ריקי פוף

יום המאבק נגד אלימות, המצוין ברחבי העולם ב-25 בנובמבר, נותן לנו הזדמנות להעלות על פני השטח את מה שמושתק בשאר ימות השנה. על אף התחושה של רבות מאיתנו, כי נושא האלימות נגד נשים הצליח לקבל התייחסות ציבורית הולמת, מעידים הנתונים והמחקרים כי רעה חולה זו עדיין חיה וקיימת בקרבנו, ואף גדלה בממדיה מדי שנה.
 
כל אישה חוותה בחייה גילויים של אלימות כלפיה. בין אם המדובר באלימות נפשית, פיזית או מינית, לעולם נשארת האישה עם תחושות של בושה, אשמה ולרוב עם סוד המופנם אל קירבה והמפריע את חייה. התחושות הללו, שהיו אמורות להיות נחלתה של החברה המקפידה על שתיקתה, הופך להיות המשא הכבד שנושאת האישה על נפשה וגופה, לעתים למשך כל חייה.
 
בחברה בה יכולות הנפגעות לדבר רק כאשר הן מוסתרות מאחורי מסך או מופיעות בשם חלקי או בדוי, יכולה תערוכה כמו זו לתת נראות למה שקשה עוד כל כך לדבר אותו בגלוי.   

בתערוכה "יד לבנות" מציגות האמניות עבודות בטכניקות שונות: צילום, ציור, מיצב ורישום ומתמודדות, כל אחת בדרכה, בנושא אלימות נגד נשים: רצח נשים, אלימות מינית, אלימות כלכלית, דמוי וסטראוטיפים של נשים ועוד.

חנאן אבו חוסיין מציגה את בלטה, מיצב העוסק ברצח נשים על רקע חילול כבוד המשפחה.  המיצב מורכב מכחמישים בלטות, המובילות את המבט מהריצפה לקיר עליו תלויות בלטות מסומנות בכתובות. חנאן עושה שימוש בבלטות כסמבול למדרך רגל, לריצפה מרוסקת של בית, של משפחה. 

ביצירה קשר שתיקה של לילך בר עמי חיררה האמנית באמצעות סיכה את דיוקנה במקבץ עבודות המצטרפות ליצירה אחת. הדמות המשורטטת היא דמות  "לא שומעת", "לא רואה", "לא מדברת" כאנלוגיה להשתקה של נשים קרבנות אלימות בחברה הישראלית.
חירור הדמויות מייצר מעין סימון המזכיר כתב ברייל ומדגיש את חוסר הנראות שלהן, שלנו, הנשים כאשר בין הדמויות מחברים קשרים דקים של חוט ריקמה אדום.


לילך בר עמי, שתיקה

בעבודה נוספת לקריץ אדום, מציגה לילך בר עמי שני צילומים שלה משחקת עם לקריץ אדום, מאכל ילדות אהוב. התצלומים משלבים בתוכן בו זמנית הומור, אך גם אלימות.
לרגע נראה שאותו זיכרון ילדות מתקתק הופך למשהו מאיים. דימוי הלקריץ נע בין צעצוע נחמד אך גם מדמם וחונק.

אורלי וולקוביסקי – דביר מציגה את "ואני כותבת: באמת כבוד? איך יפה?" , עבודה שהיא מיצב צילומי הנע בין האישי לפוליטי. אורלי עושה שימוש בתצלומים שאנו מתהדרים בהם בחיי היומיום: על קיר הסלון הביתי, על קיר המוסד הציבורי ומשלבת טקסט חושף ובו בעת אניגמטי, תוך שהיא משתמשת במספר עולמות והיא בתוכם.

יונתי תמתי, ציור שמן על בד של אסתר כהן מתאר סצינה אכזרית של רצח אשה על ידי בן זוגה על סף דלת ביתה. האשה שוכבת, מתבוססת בדמה על הריצפה, חסרת אונים, בעוד הגבר האוחז בסכין נמצא במטבח, מעבר למסדרון הריק ביניהם. כותרת היצירה מרמזת על שמה של האשה והחיבה שרכשה לה האמנית. ציור זה מאוד חריג ואינו אופייני למכלול יצירתה של אסתר כהן אשר מציירת בדרך כלל טבע דומם ראליסטי. בציור זה בחרה האמנית לתעד במשיחות מכחול מהירות ארוע טרגי ובלתי הפיך שהתרחש במציאות.

המיצב בד דרימס (MITAT HALOMOT) של דבורה מורג לקוח מתוך סידרה של עבודות בהן היא עוסקת באלימות מינית נגד נשים. העבודות עוסקות בהטבעה של הטרא

ומה, בכאב ההשתקה והאילמות של נפגעות אלימות.
במיצב מציגה דבורה מיטה עליה שמיכת משי שתפורה על ידי נעיצה של כ- 400 נוריות חג מולד אדומות, לשמיכה תפורה תווית ובה רישום של הוראות טיפול:
"היא התכנסה פנימה בפער שנוצר
מתכרבלת בתוך עורה
הדעת זורמת לכל הכיוונים,
שטח הפנים כואב בכל הצדדים
אסתטיקה, מתיחת פנים.
לא לכבס.
לא לגהץ.
לא לסחוט."
המיטה שביומיום הינה מקום לנוח בו, הופכת בעזרת הנורות האדומות למקום "נוצץ" מחד ומאיים ומרתיע מאידך.

דבורה מורג

עינת עריף-גלנטי מציגה שלושה צילומים הלקוחים מסידרה בשם "קנדילינד". כל צילום מתמקד באובייקט אחד: תפוח, זרוע של אשה ומנקה אבק. אובייקטים יומיומיים, המאזכרים את מקומה הסטראוטיפי של האשה בחברה פטריארכלית הטעונים באמירה הנוגעת בחיים ובכליון ובמפגש הלא ברור והמתעתע בין המכוער ליפה, בין רקבון לויטליות, בין מגע מרחף לאלימות.

עינת עריף-גלנטי

כלי נשק, רימונים, רובים וחרבות ההופכים בעבודותיה תחת ידיה של ריקי פוך למחוררים ומזכירים סוג של אריגה נשית. ריקי מעניקה משמעות חדשה לכלי המלחמה המשמשים להרג ולאלימות והופכת אותם לכלים שמתרוקנים מגבריותם האלימה ומקבלים תוכן ומרווח נשי.

נערת לוח שנה של חוה ראוכר הוא ציור ששואל שאלות, על אופני יצוג של גוף ויופי נשי, על  מוסכמות חברתיות שיוצרות דימויי גוף בלתי אפשריים. על שימוש בגוף האשה כאוביקט מיני לצורכי פרסום ומכירה. על חוסר היכולת של החברה לקבל את הגוף המזדקן, ועל תעשית יופי שלמה שחותכת, פוצעת, מטילה מום,  ו"משפצת" את גוף האשה.

חוה ראוכר, נערת לוח שנה

אמה שם–בה אילון עוסקת בקשר גבר - אישה בחברה פטריארכלית, לפיה האישה נתפסת כרכושו של הגבר. אמה מחברת בציוריה בין תפיסת האשה כרכוש לתפיסת האדמה כרכושנו הקולקטיבי ומסמנת את החיבור בין האישה לאדמה, בין אלימות נגד נשים לכיבוש וקולוניאליזם.

מיכל שמיר מציגה את פרוקי רגליים, סידרה חדשה של רשומים המשלבים חלקי גוף נשי – שפתיים, כפות ידיים, אצבעות, יחד עם עלים יבשים וכנפי פרפרים. סדרת הרשומים הפיוטית  משרטטת חירות גזולה, אובדן וחידלון.


מיכל שמיר
______________________________

"תהו ובהו וחושך על פני תהום"
משתתפות: חנאן אבו חוסיין, אמה שם -בה אילון, לילך בר - עמי, אורלי וולקובסקי - דביר, אסתר כהן, דבורה מורג, חוה ראוכר, עינת עריף -גלנטי, ריקי פוך, מיכל שמיר.
אוצרת התערוכה, שולה קשת.

בית יד לבנים, רח' ההגנה פינת רח' המחתרת, רמת-השרון.
שעות פתיחה: א'-ב'-ה' 11:00-19:00, ג' 11:00-14:00 , ד' 14:30-19:00, ו' 9:00-12:00

פתיחה חגיגית, יום שלישי 21.11.06 , 19:00, בית יד לבנים.