לא יאכל האיש מן ההרים את הזעתר אשר אצל דודתו שבעמק. אפילו שהשני ירוק יותר, בשרני יותר ואחוז הויטמין B שבו גבוה יותר.
זה שבהר – נאבק עם הרוחות ועם העליה ועם הסחף. בדיוק כמו האיש.
זה שחלה- יחד עם המאבק בהר, יקח לו את הזעתר שצמח בהר לרפאו.
זו הסביבה. מתוכה באה המחלה ובתוכה מוכן הריפוי. כן, תמיד מוכן הריפוי, עוד לפני הפגיעה. בבוא הפגיעה הוא מוכן. עלינו רק למצאו. לשם כך, לעצור, להשלים. לוותר על הכעס, לוותר על התיסכול  ומתוך כך – להימנע מלרוץ אל הרופא אשר במרחקים.

אם התקררתי בהר מכיון שלא התכסיתי – שומה עליי לבדוק מדוע איני דואגת מראש. אולי איני אוהבת אותי מספיק. אולי אני מתווכחת עם הקור כיון שפעם כמעט התווכחתי עם אבא שלי ולא סיימתי שמה משהו.
אשאל את האדמה. ואת הרוח הטובה. ואת העצים ואת העשבים. אשאל בחדרי. אם לא טיפחתי אותו אז עכשיו, מהר, בעודי חולה, אשליך ממנו את כל  אשר אינו לרווחתי ואנקה. הפתעה, דוקא בא לי כח.
עכשיו עלה חום גופי, שהמחלה מכריעה אותו ואני אוותר לה.
שמן החום הגבוה יבוא חלום נכון, שבחום הגבוה החלום יידלג על כמה הגנות שיש לי מפניו, ויביא את אשר עליי לדעת.
כשאקום,
אם אכן התכוונתי לכל זה –
ישלח הזעתר המרפא את ריחו אל אפי
ויגלה לי את מיקומו.