ליעלי הגעתי מתנשמת ודהויה באיחור של חצי שעה אחרי שהלכתי לאיבוד בסמטאות דרום העיר. נעלתי את כל דלתות המכונית, סרקתי את השטח לשאריות של מחטים ולבסוף הצלחתי למצוא את הכניסה לבניין שלה. בטוש שחור מישהו כתב את מספר הבית על הטיח המתפורר. דלת תלויה על ציר אחד פותחת את הדרך לחדר מדרגות חשוך ומוזנח. עברתי על פני כל הקומות, סרקתי את השמות על הדלתות, מנסה לאפיין את פני השכונה האקלקטית, תוהה למה דווקא כאן בחרה חברתי לשכן את עצמה?
מה משך אותה לצד האפל של תל אביב?
טוב התשובה לכך לא נעוצה רחוק מידי. רק כאן היא יכלה למצוא דירה שהיא יותר ממטר וחצי מרובע ובמחיר שלא יפגע בעתיד קיומה. על בטחונה האישי מי אחראי, נו טוב זה המחיר האחר שמשלמים...
הגעתי מתנשמת לדלת מתכת אפורה בקומה הכי אחרונה, יעלי עמדה שם מחייכת, את העציץ היא לקחה ממני לטיפול עזרה ראשונה, אני נותרתי תוהה. לפני ניצב לו גג! רצפת זפת טיפוסית, דודי שמש וחוטי חשמל. יעלי טפחה לי על הכתפיים וקראה לי לבוא אחריה, שם מעבר לפינה הסתתר לו מבנה -מעין דירת אסבסט פיראטית שאולי הייתה מחסן בעבר אבל בכל מקרה לא תוכננה למגורי בני אדם או למישהו שגובהו יותר ממטר שבעים. יעלי חייכה אלי מחכה לשמוע את גזר הדין. מה יכולתי לומר?
יעלי כל כך התרגשה שבגיל 30 אחרי כמה מערכות יחסים כושלות עם שותפים לדירה ושותפים למיטה היא עברה דירה לבד בפעם הראשונה. את כל הונה השקיעה בקישוט הדירה. עם מחצלות שתלתה מהתקרה, גדר במבוק שתחמה את הגג והסתירה את השכנים הסינים ממול, היא תלתה תמונות, פיזרה עציצים והמון אהבה.
חיבקתי אותה ואמרתי לה שזה נפלא. הדירה אמנם קטנה וקצת מחניקה אבל היא בית עבורה, והיופי החל להסתנן פנימה מבעד לתקרה הנמוכה, הצינורות החשופים ושמי תל אביב האביכים.
ישבנו בגג ושוחחנו על החיים. יעלי אמרה שהיא קצת התייאשה מהחיפושים, היא מוצאת עצמה בוכה מהדברים הכי קטנים, אם מישהו עוקף אותה בתור או סתם משיחה עם חברה. " מספיק לשאול אותי מה נשמע ואני כבר מנגבת דמעה".
עזבתי את יעלי קצת מוטרדת, תוהה מה המחיר של החיים העצמאים בגיל שלושים בתל אביב? עם קריירה מצליחה, חברים חביבים, שני חתולים אך בדידות ועצבות בלתי נלאית?
בכל אופן החלטנו לחגוג ולציין את הצעד האמיץ בחנוכת בית – מסיבה לאור שקיעה לחברים קרובים. יעלי לא נכנעת היא חייה, עושה, מעצבת ומתקדמת גם אם קשה, היא בתנועה.

כמה ימים אחרי זה מצאתי את עצמי בצד השני, חיטטתי רגליים ובאיחור של ארבעים דקות הצלחתי למצוא את הקרוואן הנכון במושב קטן בעמק חפר. אחרי כמה פניות לא נכונות בפרדסים ומשתלות מצאתי את הבית, קרווילה חביבה מוסתרת היטב בעצי פרי וכלבים אימתניים.
בפנים מצאתי

את שירי יושבת על פוף ענקי אוחזת בייצור זעיר שהתברר להיות לא אחר מאשר התינוקת שלה. שירי חייכה אלי, "סליחה שלא קמתי לפתוח את הדלת אני בדיוק מניקה". אין בעיה. ישבתי מניחה את שלל המתנות לרך הנולד.
עשר דקות וגרפס מאוחר יותר שירי התיישבה ושאלה לשלומי. האם מצאתי בקלות ונכון שמקסים פה?
הנהנתי בהתלהבות איזה כיף, אתם גרים בצימר, לקום בבוקר ולראות עצים שלא גדלים באדנית, שהאובך היחידי הוא מכביש העפר שלא סלול בדרך לקרוון, נהדר פה!
שירי חייכה כן באמת נהדר, רק שלפעמים היה נחמד אם היו רואים איזה בית קפה מהחלון או גינה ציבורית עם אנשים או סתם אם היו רואים אנשים...
כוס קפה ושירי נפתחת, התינוקת מקסימה וזה עוצמה של רגשות שהיא בחיים לא דמיינה, הבן זוג תומך וזה באמת נפלא ובכל אופן היא מוצאת עצמה בוכה, זיכרונות מהעבר התל אביבי שלה צפים ועולים, בירה על הגג בצהרי יום שישי, סטוץ חד פעמי, היכולות להיות מבלי לדאוג באופן תמידי לקיומו של מישהו אחר. האחריות שמישהו תלוי רק בה, ההבנה שהזוגיות של שניים הלכה ונעלמה ומעכשיו יותר לא יהיו לבד, והשעמום. ימים ולילות לבלות עם תינוקות קטנה בקרוון מבודד, אני רוצה קפה ברד וסיגריה ביד השנייה ולא טיטולים.
"איך זה שהפכתי לאחת שמחליפה חיתולים מחיית מסיבות בשנות התשעים?"
בצעד אופרטיבי, קמתי מהספה והכרזתי בפני בעלה שהוא בייביסיטר לשעה הקרובה, זרקתי על חברתי חולצה נטולת הפרשות למיניהם וגררתי אותה לאוטו. זכרתי שבדרך לכאן ראיתי תחנת דלק קטנה, אבל עם חנות שרות ומינימרקט אקספרס.
מאחורי הקופאית ניצב לו אחר כבוד מכשיר קפה הברד, בתנור לידה המתינו מאפים בודדים. חטפתי קפה ומאפה שמרים עם קינמון והתיישבתי עם חברתי הכי קרוב שאפשר לאדי הדלק ואגזוזי המכוניות.
חברתי החלה מתעוררת לחיים. "אח כמה התגעגעתי לזיהום אוויר".
כעבור ארבעים דקות, קצת דמעות, היא אמרה אני רוצה עכשיו חזרה, אני מתגעגעת לפיצי הקטנה. אני לא מתחרטת על אף יום מהימים ההם בעבר, אני זוכרת את כל הרגעים היפים והקשים אבל לא הייתי מתחלפת עם מה שיש לי עכשיו.
אולי אין לי פה עיר ללא ההפסקה אבל אני בעצמי הפכתי למכונת האכלה של 24 שעות ביממה. תכירי היא אומרת הציצי הימני הוא AM והשמאלי הוא PM. מי אמר שאין במושב חיים מסעירים?

בערב ביקרתי את סבתא רוחמה בבית האבות. היא, שלט הטלוויזיה, המטפלת והמרשמים ותהיתי לאן כל הדרכים מובילות. והאם יש דרך אחת שנכונה לכולם? באיזה תחנות אנחנו יורדים ועם איזה מתנות אנחנו באים? ועם מי אנחנו נמצאים בסופו של המסע?