לא יודעת מי מכם זוכר, אבל לפני לא מעט שנים, לפני שהתפרסמתי כמלכת יופי, לפני שנישאתי והפכתי לאמא ולבעלת עסק, שיחקתי כדורעף מקצועי. כילדה תמיד הייתי ספורטאית מצטיינת, וכנערה שיחקתי בליגת הכדורעף עד גיל 20. אהבתי את זה מאוד.
ואז הגיעה תחרות מלכת היופי, הנישואים לרוני והמעבר מבאר שבע לתל אביב, והספורט נדחק הצידה. מאז לא עשיתי כמעט כלום עם הגוף. פילאטיס משעמם אותי, יוגה עוד יותר, וחדרי כושר אני שונאת. בקיצור, אני ממש לא מהמכורים לכושר.
עד שבתחילת הקיץ האחרון עליתי שוב על המגרש, והפעם על מגרש בית הספר התיכון של בתי הבכורה. שיחקתי כדורעף במסגרת חובבנית, קצת יותר מדי חובבנית, של אמהות ובנות. אבל עוד לא נדלקתי.
המאמן של קבוצת הכדורשת של רמת השרון ראה אותי משחקת וניסה לשכנע אותי לעבור אליהן. כשהסתיימה שנת הלימודים אמרתי כן, והפעם הרגשתי שאני מתאהבת מחדש.
הרגשתי שוב את הגוף עובד כמו שאני אוהבת. המשחק דומה לכדורעף שאני מכירה ואוהבת: אותו מגרש, אותו מספר שחקניות, אותה רשת, אותה טקטיקה. הקבוצה שם מעולה, מקום ראשון בליגה. ואגב – כל השחקניות הן אמהות, זה תנאי לקבלה. קבוצה חזקה עם נשים חזקות, כמוני. הרגשתי שם בבית.

התמכרתי, בהנאה גדולה. חשבתי שהנה מצאתי מחדש את שגרת הספורט שלי. ואז הגיעה קפיצה לא טובה, ונחיתה עוד פחות טובה. נקעתי את הקרסול. הגעתי למוקד קופת החולים בעשר וחצי בערב, ממש לפני שכיבו שם את האורות. לרופא לא הייתה סבלנות בשבילי. הוא ראה שאני עומדת על הרגליים ושלח אותי הביתה בלי צילום.

חשבתי שאנוח וזה יעבור. אבל אחרי שלושה ימים ראיתי שהקרסול רק מתנפח. מהברך עד קצות האצבעות, הכול היה נפוח, צבעוני, גועש ומפחיד. כאב לי כשהלכתי, כשישבתי, כששכבתי. הייתי על כדורים כל הזמן. כל מי שראה את זה נבהל. חזרתי למוקד. בצילומים גילו שנקרעו לי שתי רצועות וסיבי שריר בקרסול, משהו עסיסי ורע ביותר. קיבלתי הנחיה לנוח עם הרגל למעלה, חבושה, קצת קומפרסים קרים, ולחכות.
וכאן מגיעה התפנית: לקוח שלי, שהוא גם חבר, הזדעזע מהמצב שלי והמליץ לי ללכת למרכז אפוסתרפיה, שם מתמחים בבעיות ברכיים, מפרקים ובפציעות ספורט. הייתי סקפטית, מה הם כבר יכולים לעשות? אבל הוא שכנע אותי שאין לי מה

להפסיד, העלה אותם מיד על הקו וקבע לי תור. הגעתי להתרשם.

כל מי שפגשתי שם היה כל כך נחמד ומקצועי. הם העלו אותי על משטח ממוחשב שבודק את אורך הצעד ואת חלוקת המשקל, כדי למדוד את הצליעה שלי. אחרי שכיוונו לי את "מערכת אפוס", מערכת ההליכה הפלאית שלהם, התוצאות של המשטח הממוחשב הראו שחור על גבי לבן: הצליעה נעלמה.

אבל הקסם האמיתי הוא שהגעתי צולעת וכואבת, וברגע שהכנסתי את כף הרגל  למערכת הזו, הרגשתי כבר אחרת  כמו הוקוס פוקוס. כאילו מגנט משך לי את הכאבים החוצה. זה נשמע לא יאומן, אני יודעת. בגלל זה אני אומרת לאנשים, אני לא אגיד לכם יותר מדי, רק לכו, זה יעזור לכם.
באפוסתרפיה הטיפול נעשה על ידי המטופל, בזמן שנוח לו ובמקום שנוח לו. מגיעים למרכז אפוסתרפיה רק לאבחון ומעקב. התחלתי עם חצי שעה בבוקר וחצי שעה בערב, אחר כך העליתי לשעה ושעה, אחר כך לשעה וחצי בכל פעם, והיום – אם אני בבית – אני רק עם המערכת. הדבר האחרון שאני עושה כשאני יוצאת מהבית, אחרי שאני מתלבשת ומתאפרת, זה לרדת מהאפוס. בלי הטיפול - כואב לי גם היום, חמישה חודשים אחרי הפציעה.

אני לא יורדת מהמיטה בבוקר בלי מערכת אפוס, כמו בנאדם עם משקפיים, ששם אותן על האף ברגע שהוא מתעורר. אפילו כשנסעתי לסופשבוע ביוון לקחתי אותן, ומזל שלקחתי, אחרת החופשה הייתה נהרסת לי מהכאבים. אז נסעתי עם בגד ים והאפוס שלי.
ומה עם הכדורשת? הפיזיותרפיסטים המומחים של אפוסתרפיה נתנו לי אישור לחזור להתאמן אחרי ששה שבועות. אני הולכת לאימון עם האפוס, מחליפה לנעלי ספורט, חוזרת לאפוס מיד אחרי האימון, ולא מורידה אותן כל היום למחרת, כי אני סובלת.
הקיצר אני לא יודעת אם אמשיך עם הכדורשת, למרות שאני מאוד אוהבת את זה. מה לעשות, עם הגיל לוקח לנו יותר זמן להחלים. קשה לי להיפרד אבל נראה שאין ברירה.

אז מה יהיה הספורט הבא שלי? אני לא יודעת, זה מעסיק אותי מאוד. פילאטיס וחדרי כושר כאמור משעממים אותי. אני צריכה משחק, קבוצה, אקשן, תחרות. אולי שח מט?... הצעות יתקבלו בברכה.

היכנסו לפורום של ניקול הלפרין