רופא הילדים והפסיכואנליטיקן דונלד וויניקוט, פתח אחד ממאמריו במשפט שכל אחד מאתנו, כל מבוגר שחי בעולם, חב חוב עצום לאישה. ואכן, תילי ספרים נכתבו על אמהות, ועל דמות האם כמעצבת את דמות ילדיה.
בכתבה זו אני רוצה לספר לכם על טיפוסים שונים של דמות אם כפי שהן מוצגות בסדרת הטלביזיה פיק אפ. כן, הסדרה היומית הזו על דיילים ודיילות בחברת תעופה שאף אחד מאתנו לא היה רוצה לטוס בה.
מה פתאום פיק אפ? (איזה סדרות היא רואה?... היא פסיכיאטרית???) נכון, אמנם מדובר בסדרת טלביזיה, שלפי מה ששמעתי, יש שחושבים שהיא אינה יצירת מופת איכותית. מה שאנחנו רואים שם אינם החיים האמיתיים - הדמויות והמצבים מוקצנים, סטראוטיפים אפילו, חד מיימדיים, הכל מגיע עד הקצה. נפלא. דווקא בגלל כל אלה, ובגלל אמינות מסוימת שכנראה נשמרת בכל זאת, יש לנו כאן אפשרות לצפות בצורה מזוככת באב טיפוס, או יותר נכון לומר, אם טיפוס של דמות האם, והמטען הרגשי שמתהווה אצל הבת או הבן של אם שכזו.
כל יצירה, אם היא יצירת מופת או אם היא פחות מזה, היא תוצר של עולם פנימי של מישהו. המצבים, התכונות, הרגשות שאנו רואים על המסך או קוראים עליהם בספר-לא הגיעו מתוך הריק, אלא מתוך מטען חוויות של מישהו. בגלל אופי הסדרה הן מוצגות ללא פילטרים, ללא צורך לעידון וריכוך, ללא צורך להתחשב ברגשות של מישהו-צרכים שאנחנו מוגבלים בהם בחיי היום יום, כאשר אנחנו מתייחסים לדמויות הקרובות לנו, או מדברים עליהן או אפילו חושבים עליהן רק עם עצמנו.
ועכשיו אחרי שהסברתי את פשר הכתבה התמוהה הזו-בואו נראה.
האימא הראשונה בה אתחיל, איך אפשר שלא, היא עדה, אימא של ברוריה הפרסרית, שמגולמת על ידי רבקה מיכאלי הענקית. עדה היא גרסה משוכללת של האימא הפולנייה המוכרת עם המסכנות המדומה, והאמרות בסגנון "אתם לכו לכם, תיהנו , אני אשב לבד בחושך".
השכלול הוא בכשרון שלה להחזיק את ביתה במצב מתמיד של הראש למטה, תוך טיפוח עקבי של תחושת חוסר הערך העצמי של הבת. את זאת היא משיגה על ידי ביקורת מתמדת כלפי ברוריה, ביקורת שאינה בונה כלל, אלא הרסנית ומשפילה. (פנינים מובחרות-"תזכירי לי מתי היית עם גבר בפעם הראשונה? וברוריה גם עונה לה-בגיל 34 ...").
עדה מתקשה לראות את ביתה כבעלת קיום עצמאי. היא רואה בה שלוחה של עצמה, שנועדה לספק את הצרכים שלה בלבד. כל ביטוי לעצמאות-למימוש עצמי נתפס כמאיים על הצרכים של עדה ונרמס ברגל גסה תוך שימוש בכשרונה.
מניפולציות אלה, כאילו באופן פרדוכסלי, במקום לגרום לברוריה לחוש דחייה כלפיה, להתרחק ממנה ולעוף משם, דווקא מקשות על ברוריה לעזוב. ילד שגדל זקוק לדמות מוערכת על ידו, שתיתן לו אהבה הערכה והתפעלות מיכולותיו. ככל שזה עצוב, חסך במילוי צרכים אלה רק מעורר כמיהה גדולה יותר למילוי כלשהו של החסך, אם מאימא ואם מאנשים אחרים.
התחושה שמלווה את ברוריה במהלך חייה, היא שכדי שיהיה לה ערך כלשהו, היא צריכה להוכיח לאימה שהיא לא כזו חסרת ערך ובזויה כמו שאימה מנסה לגרום לה להאמין. מסיבה זו אסור לה לנטוש את אימה, היא תישאר שם עד שאימה תבין זאת ותאהב אותה (מה שלמרבה הצער כנראה לא יקרה לעולם). כמו שאנו יכולים לראות, לברוריה עצמה יש דרכים דומות לאלה של אימה למלא את החסך ולהרגיש בעלת ערך, ולו לכמה רגעים מתוקים- היא בתורה מתעמרת ומשפילה את הילדים שלה-הדיילים שעובדים תחתיה. במידה מסוימת, גם הם, כמו ילדים, אינם יכולים להימלט ממנה ואנוסים לשאת את ההתנהגות שלה בגלל סמכותה עליהם-בגלל שהם תלויים בה.
קוהוט, תאורטיקן ופסיכואנליטיקאי, מתאר את הצרכים הבסיסיים שדרושים להתפתחות המיטבית של ילד-קיומה של דמות/ דמויות שנתפסת כאוהבת, חכמה ובעלת כוח-ההורים. והצורך לקבל מדמויות אלה אהבה, הערכה התפעלות. וויניקוט, שהוזכר בהתחלה, מדבר על הניצוץ שבעיני האם-ניצוץ שבונה , בין השאר את העצמי של התינוק ושדרוש לנו בגרסאות שונות לאורך חיינו כילדים וכבוגרים.
הדמות הבאה, שעדיין לא הספקתי ממש להכיר, היא אימא של גיל, הדייל, (זה שמכונה "הנגטיב של בראד פיט") ש
מגולמת על ידי מרגלית צנעני. אימא זו, שלא קלטתי את שמה, ואולי זה לא במקרה, היא תערובת סטריאוטיפית מהבילה של "האידישע מאמא" האשכנזית והמזרחית גם יחד. בביקור היחיד שלה אצל בנה הכל מתחיל ונגמר באוכל, עם הביטויים המוכרים בסגנון "תאכל, אתה נראה לא טוב" כתגובה לכל הבעה של רגש מצוקה מפי בנה. היא מוצגת כאישה שקיומה מתרכז בהיותה מנהלת המשפחה (לכן אמרתי שאולי לא במקרה), אימא של הילדים שלה, עם תחושה שהכל בשליטתה והיא תסדר הכל. כפי שנראה בהמשך-הבסיס לתחושה זו מעט מעורער. מעבר לעניין זה, אימא של גיל מתקשה לראות פגם או בעיה כלשהי בהתנהגותו של בנה. בנה תמיד יהיה בעיניה הכי J מושלם, כי הוא הבן שלה-איך יתכן אחרת. אף אחת לא טובה מספיק בשבילו-כי הרי בעולם אין אנשים מושלמים, את זה כולנו יודעים, גם אימא של גיל. אם הוא נכנס לצרה היא תציל אותו, תוך כדי עיוורון אימהי לכל מה שקשור למוסר וכללי התנהגות מקובלים. שוב, הילדים שלנו נתפסים אצלנו כמייצגים אותנו במידה מסוימת. אבל אצל אימא של גיל תפיסה זו מוקצנת עד כדי עיוורון. ברוב המקרים, העיוורון הוא לא רק כלפי פרי ביטנה, אלא קודם כל כלפי עצמה. היא אינה יכולה להכיל שום תכונה או התנהגות שיכולה להתפרש כשלילית אצל בנה, כמו שאינה יכולה לקבל שהיא עצמה אינה רק טובה ומוצלחת. אם אינה יכולה להכיר ב"שלילי" אצל ילדיה, הרי שאינה יכולה גם להגיב כראוי על התנהגות שחוצה גבולות של מוסר או חוק. ואכן, אם נלך עם הדפוס הזה עד הקצה, כפי שהלכו בפיק אפ-נפגוש בן אחד שגורם לפשיטת רגל של הוריו בשל הימורים, ובן שני סוחר סמים (אבל מאוד שרמנטי).
והאימא האחרונה, היא אימא שלא רואים בסדרה, רק שומעים עליה, ולא מעט. אביבה, אימא של נועה, המייסדת האגדית של חברת התעופה, שנפטרה בנסיבות טרגיות טרם זמנה. כמו שקורה כאשר אדם אינו ממשי בעינינו, ובתוספת הילה של גבורה וטרגיות, היא הופכת דמות אידיאלית, שכל התכונות הנעלות יכולות להיות מושלכות עליה על ידי ביתה ועל ידי הצופים. לכאורה היא הטיפוס של האישה הפוסט פמיניסטית המושלמת, שגם הייתה חלוצה בתחומה, גם הקימה חברה משגשגת וקריירה מפוארת, גם הייתה אישה אהובה ונערצת על ידי בעלה, וגם יפה-אסור לשכוח, וגם ילדה וגדלה לתפארת שני ילדים. אבל, לא הכל יכול להיות כל כך מושלם, לא בעולם האמיתי ולא בסדרת טלביזיה יומית, ולאט לאט אנו מגלים בקיעים בדמותה המיתולוגית. לעניינינו, נועה כשלה במהלך שירותה בצבאי בחיל בו שרתה אימה, וסולקה בקלון. כך נמחק הסיכוי שלה לעתיד מזהיר-הסיכוי שלה להיות כמו אימה. נועה כשלה כי לא הצליחה לעמוד בסטנדרטים הגבוהים שהציבה לה אימה, אמות מידה לא מתפשרות, ללא ויתורים או הנחות, ללא מקום להבעה של קושי, ללא מקום לחולשה אנושית.
ועוד אימא אחת, אחרונה חביבה-לינג, האשה הסינית שמנהלת את (משק הבית של) משפחת צוקרמן. רגע, היא לא אימא, תגידו. טוב, בעצם היא כן אמא, אבל הילדים שלה לא מופיעים בסדרה, נושא בפני עצמו. אבל היא היחידה שמייצגת תכונות שהיינו רוצים לפגוש אצל ההורים שלנו, ואצלנו כהורים-היא מתעניינת במה שקורה לילדים של המשפחה, היא מדברת אתם, מקשיבה להם, ושומעת אותם ולא רק את עצמה. היא מבינה שיש להם קושי, היא לא מבקרת ושופטת אותם, היא מעודדת אותם, היא מנסה לתת להם עצות מעולמה.
לפני הסיום אני רוצה לחזור להתחלה-ולהזכיר שמדובר בסדרת טלביזיה- זה לא באמת, אבל זה גם כן באמת. ההתנהגויות, המניעים, החסכים, הקונפליקטים, הרגשות – כולם קיימים במידה זו או אחרת ביחסי הורים וילדים. למרות ההקצנה שקיימת בסדרה וקיימת בהחלט בהסתכלות שלי כאן, אם נסתכל מסביב נפגוש לפחות חלק מכל אלה, רסיסים קטנים או גדולים יותר, בעוצמות גדולות או מתונות. הנזקקות של ילדים בטיפוח, הקשבה הבנה ואהבה-משותפת לכולם. הקושי להורים להיות קשובים ולהיענות תמיד ובכל מצב לצורך הזה, בצורה לא אגואיסטית גם הוא משותף לכולם.