האינטימיות האמיתית והמלאה בחיי המשפחה מושגת ע"י פתיחות שבה יכולים שני בני הזוג להיות הם עצמם. פתיחות שבאה לידי ביטוי ביכולת להתחלק בחוויות, ברגשות, בציפיות, במחשבות, בפחדים ובחרדות. צורך זה הוא שהביא את אחד מבני הזוג לאימון.
המושג המתאר את ההתחלקות ברגשות אלה הוא התקשורת.
התקשורת היא דו-סיטרית. אין די בכך שאנו יודעים להיפתח ולאפשר לשני להכירנו. עלינו ללמוד להבין גם את השני. ללא התחלקות זו, הופכים הנישואים למונולוג.
מה קורה במערכת יחסים בין בני זוג כאשר אחד מבני הזוג מדבר, והשני שותק?
על פני השטח נראה שהאדם השקט, השולט בעצמו ומסרב להתווכח ניחן בתכונות חיוביות ובוגרות אך, במערכת יחסים קרובה בין בני זוג ובין בני אדם בכלל, תכונות אלה יוצרות תיסכול איום. הקשר נותן מעט מאוד היזון חוזר, האדם מרגיש שאינו מכיר את בן הזוג שלו, חש כעס רב, ניכור וניתוק ממנו.
עם רגשות אלו הגיעה אישה שנשואה 30 שנה לאימון. מה שעלה בשיחות האימון הוא שהבעל נתן תחושה של כבוד – אהבה, רצון להיות עם בת הזוג, רצון לעזור לה. אך הוא ממעט מאוד בדיבור, ואינו משתף ברגשותיו ומחשבותיו. כתוצאה מכך היא מגיבה בכעס, מאשימה ודורשת. התוצאה: אף אחד לא מקבל את צרכיו האמיתיים.
אז במקום ללכת לדפוסים הרגילים ולחשוב מי אשם ומי צודק ואיך להעניש בהתאם, צריך לחפש מי צריך מה.
ככה מגיעים לאופציות חדשות ומפתיעות: במקום מי צודק, ו"מי פרייר", יוצרים תהליך הידברות אמפטי. במקום עלבונות – לומדים להתבטא באסרטיביות. במקום כעס – מגלים הבנה ושיתוף פעולה.
איך האימון גרם לשינוי בדפוסי התקשורת עם בן הזוג השתקן? ומה יצר את השינוי?
שיחות האימון חשפו את התקיעות ואת הקונפליקט הפנימי שלה שבאו לידי ביטוי בכעס, חוסר אונים ותיסכול. מתוך רצון לפרק את המתח היא הגיעה להחלטה לבקש סיוע באמצעות אימון. כלומר, בקשת הסיוע היא בעצם הצעד הראשון והחשוב ביותר כי היא מבטאת את הרצון לעשות שינוי.
תהליך האימון איפשר לה לחשוב, לדבר, להקשיב ולבדוק את ההתנהגות אשר יוצרת ניתוק וניכור. היא ציינה שהיא מתלוננת, כועסת, מאשימה ונותנת פקודות. כתוצאה משיקוף לאופן התנהגותה, הגיעה לתובנה כי דפוס תקשורת זה אינו מועיל. העליתי בפניה את ההצעה לפנות אל בן הזוג בבקשת עזרה. היא הסכימה לנסות זאת ואכן חל שינוי בדיאלוג ביניהם. >
נקודה נוספת עליה התמקדנו בתהליך האימון היא העובדה שהיא עסוקה מאוד מבוקר עד שעות הלילה המאוחרות, וכאשר היא מגיעה הביתה היא כבר עייפה מאוד. צורת חיים זו שלה אינה מותירה זמן ליצור תקשורת טובה עם בן הזוג. כתוצאה מכך, החליטה להקדיש לכך יותר זמן.
בשיחות עלה כי בן הזוג אינו שותק בכוונה מסויימת כנגדה אלא, כי כזה הוא באופיו. הוא גם ממעט לדבר בחברה, גם במקום העבודה שלו הוא נתפס כאדם ענייני, וכן בקשריו עם יתר בני המשפחה הוא זה שמקשיב, וממעט לדבר. מאחר וזהו אופיו, דיברנו על דרכים נוספות בהן יכולה להכיר אותו. ואז, ציינה כי באמצעות סבר פניו יודעת מה מרגיש. כלומר, דרך נוספת להכיר את בן הזוג היא באמצעות תקשורת בלתי-מילולית.
העלאת הנושא על סדר היום, והתמקדות בכך, יצרה כשלעצמה שיחה ותקשורת בין בני הזוג. בן הזוג השתקן חש שמתעניינים בו, וזה הביא לשיפור באוירה ובמערכת היחסים ביניהם. כך ניתן לראות כי כאשר אדם בוחר מטרה ומתמקד בה ע" כך הוא יוצר את ההזדמנות לשינוי.
ליבון הנושא עם בן הזוג הביא להבנה כי השתיקה נובעת מקושי להביע את עצמו מילולית. הבנה זו שלה יצרה אמפטיה שלה כלפי בן זוגה. כתוצאה מכך, חשו שני בני הזוג הקלה בקשר ביניהם.
לסיכום :
- תהליך האימון שעשתה האישה מוכיח לנו המאמנים שאימון יכול לעשות שינוי במקום שנראה חסר סיכוי.
- השימוש בשפה באופן שונה משמש ככלי לשיפור התקשורת ומילוי צרכים הדדי, וכן
אמצעי עמוק ומהפכני להרחבת המודעות, הבחירה וההנאה.
- שינוי במודעות יכול לגרום לשינוי בשפה, ולהיפך.
- ככל שאנו ממשיכים לעשות עוד מאותו דבר – אין סיכוי שיווצר משהו חדש. האישה
ניסתה לפעול בדרכים חדשות, היתה מוכנה לבחון נקודות מבט חדשות, וכן ליצור דיאלוג אחר. כל אלה יצרו חיבור אנושי, ושיתוף פעולה ביניהם.
כתוצאה מהאימון שני בני הזוג הרגישו בשינוי לטובה ביחסים ביניהם.
השינוי שנוצר עודד להמשיך לשמר את השיפור במערכת היחסים, וכן יצר רצון להמשיך לשנות את התקשורת מקשר של שתיקה לקשר של מילים.
רינה קישון [email protected]
|