בסיום החופש הגדול, עם שינוי שעון הקיץ לשעון החורף, ליבי מתמלא שמחה ותחושה של שגרה ועשייה, זוהי העונה הטובה והיצירתית ביותר שלי במהלך השנה.
אך הנה הסתיים לו החופש הגדול ועוד לפני שהתחלתי לחוש את תחושת השחרור האישית שלי, החליטו בארגון המורים שהגיע העת לשבות. אני באמת מבינה שמגיע יותר, אני אף חושבת שכבוד המורה בישראל ונושא השכר ראוי להתייחסות ודיון, אך כיצד אוכל להביע את דעתי ממקום נקי כשביתי הפך לשדה קרב ממשי והקיום שלי עומד בסכנה?!! זאת משום שאני מקיימת את עצמי במעגל של מאבקי כוחות בלתי פוסקים, שהלילות שלי "לבנים" כי בתי מבלה עד השעות הקטנות של הלילה מחוץ לבית, שהטלביזיה והטלנובלות מככבים שעות נוספות וארוכות.
מקלדת המחשב כבר כמעט אינה מתפקדת מרוב תקתוקים אלימים שבאים להביא איזה יצור קופצני לדלג מאחורי תהומות ולחזור לשביל או לגשר או מה שזה לא יהיה, מבלי ליפול לים, לתהום, או לאיזה פה של לוויתן . והמסנג'ר עם רשימת מליון החברים שכולם משוחחים עם כולם בבת אחת, ואני שואלת: איך הן לא מתבלבלות? איך הן לא כותבות לדנה את מה שהתכוונו לכתוב לנועה או לסיגל או לגל? איך הכל אצלן עובד בקצב ודיוק מופתי, מבלי להתבלבל כלל. ואופס, כמעט שכחתי את הפלאפון שהפך לחלק אינטגראלי מהגוף והנפש שלהן. והשפה הישראלית המתקדמת והעשירה שאני מודה שאצטרך הרבה שיעורים כדי לשלוט בחומר. "סבבה" אני עוד מבינה.. אבל כשבתי אומרת לי שהיא אוכלת ממני "כאפות"- כלומר עומדת להתחרפן,להשתגע ולהידפק, ועוד בגללי?????, אני אמה היקרה, שפעם היה בינינו חיבור מדהים, אומרת לי בתי, שזה מה שאני עושה לחיים שלה, ושלא תחשבו שאני זוכרת בעל פה, הכל כתוב מולי, אני רק מעתיקה את הפירוש לדף זה. כן, אני בלי סוף "חופרת" – כלומר מציקה. "טוחנת" – חוזרת על דברי בלי סוף, "מרטיבה ביסלי" – קמצנית. וי
ש גם "שרמוטה" –ששמעתי אותה אומרת, אך היא טוענת שהיא לא אמרה את זה לי, ואני כל כך רוצה להאמין!! וכמעט שכחתי את המקרר, אילו ניתן היה לייצר אותו בלי דלתות, לפחות הייתי נמנעת מהמשפט המטופש: "אולי תפסיקי לפתוח ולסגור את המקרר כל הזמן" ?!. וכך אני יכולה להמשיך ולהזכיר... והן לא מבינות למה מפריע לי שקמים בשתיים בצהרים, או שלא לוקחים חלק במטלות הבית.!!
ודווקא כשאני מנסה להפיק תועלת מהמצב הזה ומבקשת שישמרו על אחותם הקטנה, אז, בדיוק אז, כולם כבר יוצאים!! ואני שואלת איך אוכל לשמור על שפיותי,על רוחי ועל נפשי אל מול רעידת האדמה הזאת?
אם חשבתי שאני יודעת להראות להן דרך ולשים גבולות, היום אני בטוחה שאני לגמרי מבולבלת!! אז אני אומרת לעצמי, לפחות אני במקום של אמת!! אני כבר מודה ב-ודאות שהרבה אני לא יודעת, שאני די חסרת אונים, ושאני עייפה!!! ואם בשיעורים אישיים אני עוסקת, אז מתוך המסע שלי אני יודעת שכשיש שיעור קשה, ואני מתרגלת אותו בלי סוף, אז... אני מוכנה ומזומנה להראות דרך לאחרים!!
אז... אין קושי, אני כבר מוכנה תוך כדי כתיבת מילים אלו לבחור לקבל את המצב באהבה, או לפחות להשתדל, לשחרר את החבל ולתת להן לצאת ולבוא ולאכול ולישון כרצונן. אני אקבל בהבנה את המשפט "משעמם לי" ואני לא ארגיש קורבן.. רק בבקשה, אל תעמידו אותי במבחן הזה זמן רב מידי כי אולי לא אעמוד במילותיי, כי אולי אפגוש בתוכי מקומות עוד יותר לא נוחים, כי אולי הן ישכחו לי "חסד נעורים"!!
_____________________________________
המאמר נכתב ע"י אביבית משה, מדריכה הוליסטית ורפלקסולוגית בכירה, מתמחה בהפרעות חרדה ודיכאון לפי הגישה ההוליסטית.