בהיותי נערה צעירה, יכולתי לדמיין בעיני רוחי במשך שעות רבות, כיצד תראה משפחתי לעתיד..
מי יהיה בעלי, כיצד יהיו היחסים בינינו, כמה ילדים אלד, איך הם יראו, עד כמה אהיה מאושרת, מלאה באהבה ויכולת נתינה.
התמונה אותה ציירתי בעיני רוחי הייתה מקום של אהבה ואושר.. מקום בו אגשים את עצמי באופן מושלם.
אך דמיון לחוד ומציאות לחוד.
חוויתי חוויה של חושך, חוויה שהיה בה ניתוק, חרדות, חוסר הגשמה עצמית ונתק משמחה. רוב הזמן חוויתי לחץ וחוסר סיפוק.
המרחק בין הרצון ליכולת שלי להיות מאושרת במשפחה אותה בניתי, היה רב מאד.
לימים, כשהתחלתי לעסוק ברוחניות ומודעות, הבנתי את המהות של התא המשפחתי. משפחה הינה תא נפלא ללמידה והתפתחות אישית.
האם בתוך הקלות, האושר והשמחה נוכל להתקדם? או אולי חוסר הנוחות וההשלכות שניצור על כל אחד מבני ביתנו יביאו אותנו למקום כל כך לוחץ שנדרש לבצע שינוי?
מצאתי את התשובה! משפחתי תקדם אותי, תגרום לי לעבוד קשה, תדרוש אותי להתבוננות פנימית, להתפתחות אישית ורוחנית.
האמת הייתה קשה. גיליתי שאני אדם תלותי, מלאה בחרדות, לא מקבלת ולא אוהבת את עצמי, לא מודעת ליכולת האישית שלי, בוחרת תמיד בקושי. אז מה אוכל בעצם לתת לבני ביתי?
בחרתי להראות להם דרך...בחרתי להיות אישה ואם שתעשה פריצה אישית, שתבחר בחיים בשמחה ובאהבה.וכך יצאתי למסע היכרות עם בני ביתי.
גיליתי שבעלי ואני פוחדים מצמיחה וגדילה אישית ולכן כל פעם מחדש מקום הצמצום בחיינו עורר בינינו מתחים.
מעולם לא חשבתי שעלי לעשות דבר מה לשינוי מצבים לא נוחים בחיינו, תמיד דרשתי זאת ממנו, והוא שיקף לי תמיד את חוסר התזוזה שלי, בחוסר התזוזה שלו.
גיליתי שבנותיי "הקשות" הן מתנות נפלאות ומוארות שקיבלתי מהיקום על מנת שיעוררו אותי במקום הקושי שלי.
שלוש בנות ילדתי והן היו לי למורות.
בתי הבכורה, קיבלה אותי באהבה וקבלה מלאה, כשאני לא קיבלתי את עצמי ולא ידעתי אהבה עצמית מהי.
במקום חיבור הראיתי לה נתק, מה שגרם לה להיצמד אלי בכוח ועורר אצלי כעסים.
גיליתי שיש בינינו קשר פנימי מיוחד, שיש בנו חרדות משותפות מאד שגרמו לי להיזכר בחוסר המימוש וההגשמה שלי, ועוררו מקום פנימי מאד לא נוח.
קיים בה מקום נפלא ושקט של יצירה אומנותית, אהבה גדולה לזמר וחכמה של איזון, שלא מצאתי בתוכי, אך ראיתי שם דרך לחיבור פנימי ולשמחה.
בתי האמצעית- ילדה מלאת כוח אנרגטי מחוברת כולה לעשייה, ליצירה ולחופש שלא התאפשר ל
ה בגלל הצמצום הפנימי בו חיינו, מה שעורר בילדה כעסים רבים והתפרצויות, והפך את ביתנו למקום שרוב הזמן שררו בו המתח, הכעס והצעקות שלה.
מה שבעצם היא רצתה לומר לי, אך אני לא הייתי קשובה, היה : אימא, צפוף ועמוס לי שם בפנים בדיוק כמו לך, גם לי קשה, גם לי עצוב. כשתלמדי לשחרר את העומס שלך, אלמד אני לשחרר את העומס שלי!
כשהתעוררה בי ההבנה הזו, מיד התחלתי לאפשר לה את מקום הביטוי הפנימי שלה וגיליתי שככל שאני מאפשרת לה יותר חופש ואפשרויות ביטוי, אני מקבלת ילדה מלאה ביכולת נתינה, אהבה ושמחת חיים.
היא הראתה לי שאין דבר העומד בפני הרצון ולימדה אותי דרכים למימושו.
היא הוציאה אותי לתהליך של שינוי ולא ויתרה לי שם.
חיי במחיצתה היו קשים ביותר עד שבחרתי באומץ לשנות ולהתחיל במסע של חיבור לשמחה הפנימית שלי, לרצון ולמימוש היכולת שלי.
בתי הקטנה - מתנה יקרה ונפלאה אותה קיבלנו כדי לאפשר תהליך ולראות את המקום בו חפצנו להיות!
בתי באה להראות אהבה ללא גבולות, ללא תנאים, חיבור לשמחה, לבחירה החופשית!!
כל פעם שבחרתי בחושך, במצוקה, בעצב ובצמצום, חיי עמה נהיו בלתי אפשריים, היא הייתה הופכת תלותית, בכיינית, נצמדת, ואני חוויתי קושי בתוך קושי.
כשהבנתי שבתי מזכירה לי כל הזמן את התהליך, דורשת אותי להיות ערנית, מחזירה אותי להלך בנתיב השמחה העשייה והמימוש ולקיים את עצמי שם, חיי במחיצתה נהיו מתנה נפלאה עבורי.
משפחתי הנפלאה הראתה לי דרך, וממשיכה לעשות זאת מידי יום.
אני פתוחה וקשובה, ממשיכה בחיבור הפנימי האינסופי ליכולות המבורכים שבי, אשר נגלו לי במסע ארוך ומפרך בתוך ביתי.
מקום הקושי מעורר רצון פנימי לתזוזה ולשינוי. מראה לנו כמה רחוקים אנו מחיבור למרכז של עצמנו, כמה מעט אנו יכולים לתת לבני ביתנו כשאנו עדין לא מכירים ולא מודעים למי שאנחנו.
כיצד נוכל לתת אהבה כשהילד שבנו לא מרגיש אהוב ובטוח?
כיצד נוכל להעניק לילדינו שמחה אם היא לא ערה בתוכנו?
כיצד נלמד סיפוק והגשמה כשאנו מתוסכלים וממורמרים?
אלו שאלות שעלינו לשאול את עצמינו.
כשמתעוררים קשיים במשפחה, ראשית עלינו לקחת אחריות ולטפל בעצמנו, כי כשאנו נהיה מודעים וניקח אחריות לעשייה ולשינוי, הכל מסביבנו יתחיל להשתנות.
והרי התפילה הגדולה ביותר בתוכנו הינה, שנדע להעניק למשפחתנו בית חם ואוהב!!