התלוננתי והתלוננתי ודבר לא קרה. כל הניסיונות לשפר את הקליטה כולל התקנת צלחת ליד חלון ביתי נכשלו. בדיקה של הטכנאי קבעה מפורשות שבדירה שלי אין קליטה.

קבלתי זיכוי כזה ואחר על עוגמת הנפש והשיחות שהייתי מחזירה מהטלפון הביתי, אך, הזיכויים לא התקרבו לסכום שהוצאתי על שיחות אלו.

חוק ניידות המספרים פתח פתח לתקווה.  נציג סלקום הגיע אלינו הביתה, קבלנו מחירים נמוכים משל  אורנג בכ-25% וכמובן קבלנו איכות קליטה נורמלי.

ועכשיו מתחיל סיוט הניתוק מאורנג. ברגע שהם שמעו שעברנו חברה, החל מסע הנקם והערמת הקשיים. היום בילינו לפחות שעתיים שלמות בטלפונים, מועברים מפקיד לפקיד ממחלקה למחלקה בניסיון להתנתק ולקבל את שירות שחרור הטלפון שרכשנו מאורנג לכל כרטיס סים.

וכמובן שיש קנס התחייבות על עזיבה שבשלוש ניסיונות שיחה עם אורנג לברר מה גובהו, קבלנו שלוש תשובות שונות ואנחנו עדיין מחקים לתשובה.

לא אלאה אתכן בכל הפרטים... הנקודה שאני רוצה להתייחס אליה היא אחרת לגמרי.  מדוע להשאיר טעם רע כשעוזבים נותן שירות. מדוע לשבור את הכלים בצורה כל כך מכוערת.  הרי לקוח לא מרוצה, לא שותק הוא מתלונן, מספר לחבריו, למכריו על כל הקשיים והשירות הרע. ולקוח לא מרוצה בודאי לא יחזור לנותן השירות שהתעלל בו בעת העזיבה.

צריך לדעת לתת שירות לא רק בעת גיוס לקוחות אלא גם בעת שחרור לקוחות.

ואורנג אני כבר ממש לא אוהבת אתכם!