ארד נולדה בבני ברק  והתגוררה שם עד גיל 24. היא נישאה לבעלה שלמה עברה לפ"ת. לזוג ילדה בכיתה ג'.
בגיל צעיר מאד, בערך בגיל ארבע, גילו את היכולות המוסיקליות שלה. כילדה, נהגה לקנות לעצמה תקליטים במקום צעצועים. בגיל 6 וחצי החלה ללמוד לנגן על פסנתר והנגינה התפתחה  גם לכתיבה והלחנת שירים. בנוסף למדה גם פיתוח קול ואופרה בקונסרבטוריון בת"א.
למזלה של ארד המשפחה שלה אהבה מוסיקה: "אצלי בבית שמעו, מעבר למוסיקה יהודית, גם מוסיקה קלאסיקה ישראלית, מוסיקה מסרטים, רוקנרול, הרבה אלוויס וגם ג'אז אלה פיצגרלד ולואי ארמסטרונג וולסים של שטראוס. אימי רצתה שאלך לכיוון האופרה, אך הלב שלי נטה למקום בו אוכל לאלתר ליצור ולהתבטא יותר כאישיות".

בגיל 16 זכתה להכרה הראשונה כשהלכה עם חברתה לאולפן הקלטות. בעלי האולפן ביקשו את פרטיה וביקשו להקליט לה אלבום. אמא שלה שמעה על כך וסירבה בתוקף, אך הבטיחה להשקיע ולפתח את כשרונה.
בבני ברק לא היה מקובל שילדה שרה ומפתחת כשרון כזה בצורה מקצועית. מספר שכנים אף חשבו שהיא צריכה לוותר השירה ושלחו לה ל כך מכתבים הביתה.  

הוריה עמדו לצידה והאמינו ביכולת הנדירה של בתם ובגיל 17 שלחו אותה למחנה קיץ בפנימית "הדסים" אליה הגיעו נגנים צעירים ורקדנים וגם יוצרים צעירים. כבר שם נאלצה להתמודד עם השוני ואילוצי הדת, כשכולם נשארו להתאמן בשבת היא חזרה לביתה.
הוריה תמיד תמיד חזרו ואמרו לה: אנחנו סומכים עליך, את קיבלת מתנת אל ואם לא תממשי אותה את חוטאת לעצמך ולאלוקים.
"אני לעולם ארגיש חייבת למורשת שלי. לסבתות שלי: שאחת מהן נטעה בי את האהבה למוסיקה והשניה הנחילה בי כח וביטחון עצמי. לאבי האהוב, לאימי שעד היום, ממשיכה להאמין בי ולעודד ואני מעודדת ומשמחת אותה. לבעלי ולביתי שהם הצוות שחי איתי את החיים האלו", אומרת ארד.

כעבור חצי שנה הלכה לאודישנים למחזמר "שיער" והתקבלה זאת פרויקט מיוחד של בית פרנקפורט בשיתוף עירית ת"א. הבמאי נאלץ לשנות את הבימוי ואת זמני החזרות כי התפקיד הראשי "שילה" היה שלה.
אחרי שנה של לימוד משחק ואימונים קוליים, הדרך של היתה סלולה. היא המשיכה להופיע עם המחזמר בכל הארץ ומשם עברה להרכבים מוסיקאליים שונים, מקהלה פילהרמונית, תאטרון היידישפיל והגיעה גם לעולם החזנות.
כיום ארד היא זמרת הבית בסימפונט רעננה, שם שולבה בפרויקטים שונים, ביניהם הפרויקט הגדול "שבע ברכות". גיל שוחט כתב במיוחד עבורה יצירה מקורית לחזנית ותזמורת והיא בוצעה במרץ האחרון במשכן האמנויות ברעננה. הביקורות היו חמות ואוהבות.

מה מניע אותך כזמרת?
"מה שמניע אותי כזמרת וכחזנית זה הרצון להשפיע על אנשים לרגש אותם ולגעת בהם. המטרה שלי היא להביא את הקול שלי יחד עם הלב, האמונה התשוקה והנשיות למרכז הבמה. כשאנשים יוצאים ממהופעה עם דמעות בעינים ניגשים אלי עם יד על החזה ואומרים לי:"איך התרגשנו",  בשבילי הכל, זה האושר הגדול".

אל עולם החזנות
בגיל 12 בעקבות מות סבא שלה ארד עברה לגור עם סבתה בחלק מימי השבוע ובשבתות. סבתא תמרה שהיתה זמרת סופרן ושרה גם חזנות פתחה בפניה את הולם הקסום הזה. היא היתה מספרת לה סיפורים ושרה לה בדמעות ולב שבור את"כשיבנה בית המקדש" "הבן יקיר לי"ועוד. הסבתא עצמה שגדלה בבית חרדי בו אביה היה ראש ישיבה לא העזה לשיר בפומבי.
ארד הוזמנה לשיר כחזנית בפרויקט ציוני,  ובעקבות החוויה הזאת היא החליטה להתמקצע כחזנית. היא הלכה לד"ר מרדכי סובול שהוא האוטוריטה בארץ לחזנות שהחליט להמר עליה כתלמידתו. לאחר לימודים אצלו ואצל פרופסור תמר רחום מורה לפיתוח קול מהאקדמיה, עלתה לבמות היכלי התרבות בארץ ובעולם , כחזנית  האורתודוכסית הראשונה בארץ, לצד חזנים מובילים.
סובול שילב אותה בקונצרטים של משפחת מלבסקי והכתיר אותה כמובילת הדרך של החזנות הנשית בארץ.
תנועת "אמונה" יחד עם המפיקה אילנה בן ישי החליטו לאמץ את היוזמה והחזון שלה ויצאו בסידרת קונצרטים "נשים שרות אמונה", קונצרטים של חזנות ולא לנשים בלבד אליהם הגיע קהל גדול מעורב ודתי החל לבוא להתרגש ולשמוע את הקונצרטים הללו.

אני מניחה שלהיות אישה חזנית זה לא קל...
"כחזנית אני אכן עשיתי את הבלתי יאומן, סללתי דרך חדשה וזה הגשמת חלום מאד גדול. אני רוצה להנחיל מורשת לנשים דתיות שילכו בעיקבותיי ולא יפחדו להגשים את חלומם.  לשיר זה יעוד. אם את מאמינה שמה שאת עושה הוא נכון ולא סוג של פרובוקציה, את תצליחי למרות שהדרך קשה וארוכה. בתחילת דרכי היו המון מכשולים והרבה גבות הורמו. לאנשים היה קשה לקבל את השילוב של אשה, עוצמתית, דתית רגישה ומחזנת. כיום אחרי עבודה נחושה ומקצועית, לא רק שמקבלים  אותי, אלא ישלי  כבר מעריצים וקהל נאמן".

מהי השירה בשבילך?
"בכל יום אני עוברת רגעים מרגשים, כשנולד שיר, כשיוצא איזה סילסול מרגש, כשאני פוגשת אדם מרתק כשאני לומדת, בכל יום קורים לי ניסים קטנים, ולעיתים חויות מכאיבות. את הכל אני מתרגמת לשירים. כשאבי נפטר איבדתי את הקול ואת היכולת לשיר מרוב צער. לאחר חצי שנה, חבר טוב שלו טומי, הזמין אותי אליו וביקש ליד כל חבריו שאשיר את "היו לילות", השיר שאבא שלי הכי אהב ששרתי לו. בעזרת זמזומו של החבר של אבי, תוך כדי דמעות, קול רוצד ומתרגש ודממה מסביב,  לקראת אמצע השיר חזר לי הקול. קול זה הנשמה. גוף ונפש, אי אפשר להפריד בינהם. כשהנשמה נפגעת גם הקול נפגע. אני מאמינה שהגעתי לעולם על מנת להביא לו מעט טוב. אני יכולה רק לקוות שאני עומדת במשימה ומגשימה את ייעודי".

מה ההבדל בין להופיע בקונצרט עם תזמורת להופעה אינטימית?
"להופיע עם תזמורות זאת חוויה עצומה ומטורפת, לעומת זאת בקונצרטים האישיים שלי אני יכולה גם לדבר ולהעביר את האידאל שלי שהוא מיזוג בין הקודש לחול, בין הדת לחיי החולין, בין היותי אמא להיותי אשת קריירה בין רכות לעוצמה. אלו חוויות שונות".

איך את משלבת בין הקריירה לעבודה?
"בחיי היומיום, אני אמא במלוא מובן המילה. מעורבת, דאגנית ומבשלת. אני מקליטה בבוקר ובאחה"צ נמצאת עם בתי או מופיעה בהצגה או בקונצרטים. כשיש זמן אני מלמדת פיתוח קול וכותבת".

משהו חדש?
"כיום אני עובדת על דיסק מקורי יחד עם המפיק והמעבד נדב ביטון באולפני נעמה. הדיסק יכיל בעיקר חומר מקורי שלי ולחנים שלי וכם כמה גירסאות כיסוי לשירים וקטעי חזנות. בדיסק יהיו טקסטים העוסקים בשיחות עם אלוהים, מהמקום הכי חשוף ואמיתי שלי כאשה, כאמא כשואלת וכמאמינה"

החלום שלך...
"החלום שלי הוא להשתתף בהצגה מוסיקאלית או מחזמר בתפקיד ראשי, כמו "ינטל" שזה סיפור חיי, או "מצחיקונת" או  כל דבר אחר שיתחבר אלי".