אילנית חן (חינאווי) לא ציפתה שתישבר ותתמוטט דווקא כאן וחשבה שמישהו מתבדח על חשבונה, שהרי כל מטרת הנסיעה הזו נועדה לכך שתוכל להירגע ולשכוח ממויש'ה. הקשר שלה עם מויש'ה הפך בשנים האחרונות לבוץ טובעני שהיתה שקועה בו עד צוואר. היא אהבה אותו עדיין וזה הקשה עליה לנתק את עצמה מהקשר. כשחשבה על כך, נזכרה שראתה פעם אדם שוקע בבוץ. היא נשלחה מטעם המקומון לכסות אירוע. זה קרה בביצות שליד הקריה. היא ראתה איך הבוצה בולעת אותו בעודו מנסה להוציא החוצה את רגלו, אך בינתיים שקעה הרגל האחרת עמוק עוד יותר. הוא חולץ לבסוף בעזרת כבל שהושלך אליו. האיש ההוא זעק לעזרה. גם היא זעקה לעזרה כשפרצה לחדרו של דיין שמיר, העורך האגדי שלה. זה היה ביום חמישי. ..
ימי חמישי במערכת השבועון שקטים הם כמו בית קברות. כך גם במערכת. המסדרונות ריקים, חדרי העריכה נטושים, וזאת לאחר שבוע מוטרף, כשהגיליון האחרון כבר נארז ונשלח להפצה. מי יבוא לעבוד כאן חוץ מדיין שמיר שלחדרו התפרצה בשיא עצביה, מטופפת על עקביה היישר אל שולחנו, כולה אש להבה: "זהו. החלטתי ושלא תנסה אפילו לעצור בעדי. אני נוסעת. רשום ביומן: 'אילנית נסעה להמציא את עצמה מחדש'. לא רציתי לומר לך זאת בטלפון... אני לוקחת שבועיים חופש".
"שבי", הציע מופתע, "רוצה בירה? בימי חמישי אני מרשה לעצמי להכניס בירה למערכת".
"סחטיין, לא רוצה לשבת. רוצה חופש… ותגיד תודה. כי התכוונתי פשוט להעלם ושיישרף העולם". ניצבה מולו מתוחה, ידיה על מותניה ופניה חמוצים.
"עשיתי לך משהו רע? או ששוב רבתם את ומויש'ה...?" ענה בשאלה באדישותו המתחנחנת בעודו מניח את רגליו על השולחן.
"תעזוב, לא עניינך", הזעיפה פניה, עומדת מולו כאמזונה, ברגליים פשוקות מעט במטרה לייצב את גופה הניצב על עקבי שמונה סנטימטר.
"איזו הופעה, איזו חצאית. עוד רגע..."
"מה עוד רגע? תתפוצץ לי החצאית? שתתפוצץ. אני גם מתפוצצת. נשבר לי ואני פורשת. טוב, לא פורשת, רק נוסעת".
קולה רעד בדברה. מנסה להסוות את מבוכתה באסרטיביות מדומה של אישה הלוחמת על זכויותיה כביכול. היא ידעה שהוא יודע את האמת. יחסיהם ידעו הרבה עליות ומורדות אך הפעם טעה כשחשב שהיא שוב משחקת את אחד ממשחקיה. דיין, שהיה רגיש ומקורב אליה, קלט בדיוק באיזה מצב היא נמצאת ולמרות זאת, עטה פרצוף קשוח של בוס, עורך ראשי יעני, כאילו אין הוא מכיר אותה עוד מכיתה א', כאילו לא התמזמזו שעות ארוכות כשהתכוננו לבגרות בחדר הקטן שלה עם הוילונות הוורודים. תמיד היה מאוהב בה והיא היתה תמיד מאוהבת באחרים. "שלא תתחתני אִתו. הוא לא בשבילך..." ניסה להחזירה אליו או לגונן עליה מגברים אחרים. כך או כך, כבר עשר שנים שחתול שחור עבר ביניהם ועם זאת הם עדיין היוו צוות מצוין. עבודה זו עבודה ואהבה - אהבה. אסור לערבב ביניהן. היא ניסתה פעמים מספר לעזוב את העיתון ואת הקריה והיו לה תוכניות. היא תמצא, ללא ספק, עבודה בעיתון תל-אביבי או בטלוויזיה. היא תהפוך לטלנט... כך האמינה - עד שבא מויש'ה ושיבש הכל.
תוך שהוא כוסס את עפרונו, פלט: "אני לא יכול לשחרר אותך עכשיו. שכחת שאנחנו לפני בחירות? את ה'מוניציפלית' הכי טובה שיש לי".
"אז תמצא לי מחליף. לכל אחד יש תחליף".
"לך אין!"
"דיין, תחסוך ממני את הסופרלטיבים ואת הליקוקים. יש לי כבר כרטיס ביד", שיקרה ונדהמה כמה היה לה קל לשקר, "לא אהיה כאן. אני נוסעת… וזהו". ענתה נחרצות ובתוך-תוכה הרהרה כבדרך-אגב אך בצער: 'הוא מתקרח, בחיי'.
"נוסעת לאן?" זינק מכיסאו ונקש במגפי העור שלו.
"…להודו", ליכסנה אליו מבט ולא הצליחה להתאפק מלצחוק כי הוא עיוות את פניו ונותר בפה פעור. הצחוק שיחרר ממנה את כל המתח. צחוק תמיד משחרר. אִמא שלה נהגה לומר שצחוק טוב לבריאות אבל היא עצמה כבר מזמן אינה צוחקת מרוב דאגה לבת שלה.
"רוצה לשלוח לי משם כתבת-צבע? להכין כפולה לעוד שבועיים? מתי בדיוק אמרת שאת חוזרת?"
"לא אמרתי… ולא בטוח", עצמה את עיניה ונשמה עמוקות. 'הנה אמרתי לו כבר מה שמזמן רציתי לומר', חשבה לעצמה.
הוא הניח יד רכה על כתפה: "עד כדי כך? מה עובר עלייך?" עקף אותה ונעל את הדלת, "לי את יכולה לספר".
"מה אתה עושה? טיפש, הרי אין נפש חיה במערכת…" אף פעם לא הבחינה שניתן לנעול את הדלת הזו. ניגשה, פתחה אותה לרווחה ונעמדה מול המסדרון הריק.
"אין לי מה לספר. צא לי גם אתה מהווריד. שכולם ירדו ממני, מויש'ה ואבא שלי והאחים שלי. אני זקוקה לאוויר, לחופש". הבכי חנק את גרונה והיא נשכה את שפתיה הבשרניות המשוחות באודם חיוור. הוא הביט בגומת-החן שלה, זו שמלווה אותו כבר מכיתה אל"ף. הילדה הכי יפה בכיתה. הוא הרי מכיר אותה טוב יותר מ'אשתו', זו שאין לו מאחר והוא נשוי לעבודה.
"או-קיי. אולי אכתוב יומן מסע ואחר-כך נראה", בלעה את רוקה והתעשתה.
"מבטיחה?" היישיר אליה מבטו, עדיין כוסס את קצה עיפרונו.
"מספיק עם ההתחכמויות שלך. למה אתה עושה לי את זה?" הלמה בכף יד פתוחה על משקוף הדלת: 'סתם מפלצת', חשבה לעצמה, 'בטח רואה שאני מתנדנדת ומתעלל בי, כמו חתול העט על טרפו'.
"טוב, אני מוותר לך על ראיון עם ראש ממשלת הודו", שוב חייך בחצי חיוכו העקום.
"ממילא לא רוצה להתחייב לכלום. אני משאירה את המחשב בבית". עדיין נשענת על המשקוף, כולה גדושת עצבים.
"…וגם את מויש'ה?" שלח קריצה שעיצבנה אותה עוד יותר, כאילו לא די לה במה שהיא עוברת. לו רק ידע. היא הביטה בו בתערובת של חמלה וציניות ולפתע נתקפה בגעגוע קל לימים עברו. כל כך הרבה חלף מאז שישבו בחדרה ונגסו בעוגיות שומשום וחמאה שאִמא שלה היתה מכינה להם.
"גם אותו… וגם אותך! זהו מסע נשי. רק של נשים". סיננה מבין שיניה בארסיות-מה.
"את ונשים? הבנתי", הניד בראשו והמשיך לכרסם את קצה עיפרונו. הוא הרי יודע שהיא קצת מאצ'ו והיא לא תצליח לשנות את דעתו עליה. לא עכשיו. שישאיר לו בראש איזו דמות שהוא רוצה. הוא בחיים לא יטעם ממנה מה שמויש'ה טעם. בחיים לא ירגיש את גופה הנשי, הרך והחלק, לצד גופו שלו...
"אני ונשים?" בדיוק זה מה ששאלה את סוכנת הנסיעות וזו ענתה לה בשלבה את ידיה בחיקה ובחבקה את שדיה הגדולים הנשפכים ממחשוף ענק, וכולה נשיות והערכה עצמית. אילנית נזכרת במבטה הבוטח ובטון הסמכותי כשהבטיחה לה: "חוויה של פעם בחיים, חוויה נשית שלגברים לעולם לא תהיה. את יודעת למה? כי אין להם רחם! ואת יודעת למה? כי מתוך הרחם צומחת אחוות האחיות לגורל…"
איזה מילים, לו רק ידעה שאצלה הרחם שלה כואב. הוא כואב בריקנותו ולכן היא בורחת עד הודו. אך לסוכנת היא חייכה ושאלה: "אפשר לכתוב עלייך כתבה בעיתון?"
הסוכנת המשיכה בדבריה: "תכלס, זו הצעה נהדרת. תאמיני לי, למשל קניות… איזה גבר שאת מכירה אוהב לעשות קניות?" והיא ליוותה את השאלה בהנפת זרועות ומשכה בכתפיה: "טיול נשים הוא הכי אינטימי, הוא מנטרל מתחים". ועוד הפליגה לגלות שפעם גם היא היתה בטיול שכזה "וממש… צמחו לי שם כנפיים כשרקדנו לאור הירח, בחיי. יש דברים שמחוללים שינוי מבלי שמרגישים בכך".
…כשדילגו מעל השלולית בעת שביקרו בשוק הפרחים היא סיפרה על כך לאיילה וזו פלטה תשובה קצרה: "הלוואי", וקולה היה צרוד קמעא. בשני צדי השוק ישבו צעירות הודיות מול ערמות פרחים, קולעות מקלעות צבעוניות מעלי הכותרת של הפרחים הכרותים. הסמטה מרופדת בזרדים ובענפים נרקבים ובבוץ ורגליה מסתבכות בהן עד כדי מעידה ואיילה שולחת את ידה ועוצרת את הנפילה. שוק הפרחים הומה במבקרים. "ההודים אוהבים כתום", היא אומרת לאיילה, והן מתבוננות בערמות הפרחים שגובהן כגובה אדם. אחר כך נסב מבטן אל מוכר הוורדים כהה-העור בעל השיניים הצחורות, היושב מאחורי הערמה, מונה בזריזות חבילת שטרות גדושה במיוחד. בהבחינו בוורד המרימה את המצלמה ומכוונת אותה מולו, מתרחבים פניו והוא מותח חיוך, חופן מלוא כפות ידיו בראשי וורדים ומעיף אותם באוויר כקונפטי של חתונה. וורד מתעדת הכל במצלמתה ואם היא מפספסת משהו, מעירה חירותה את תשומת ליבה לכך. למשל, אם הן מתבוננות בטקס דתי כשוורד אינה יכולה לראות את הכל, מחפשת חירותה בשבילה פרצופים מעניינים לצילום ומסמנת לה.
בטיול זה נוצרו כמה שיתופי פעולה מעניינים. האחיות רקפת וכלנית, למשל. איזה שמות מוזרים יש לנשים בשלות שכמותן. הן אינן נפרדות לרגע אחת מהשנייה והן מדברות יחד ובקול אחד. הן מתנהגות ממש כמו תאומות-סיאמיות. גם כרמלה ושלומית צמודות ותמיד נראות יחד. רק אילנית הולכת לבדה ולא נראה כלל שהיא מנסה להתיידד. אולי טוב לה כך, אולי זה מה שהביא אותה לטיול זה… ליטול חופש מהבעל ומהעבודה. כעת יש לה את איילה: "שאקטי זו, קצת מוזרה, לא?" היא משתפת את איילה בהגיגיה וזו משיבה במנוד ראש.
אישה מרשימה. נשים נחרצות בדעותיהן מרשימות אותה, נשים כמו שאקטי וכמו מרים חינאווי, סבתה. לא אפסיות כמותה. היא הרי יכולה להחליט משהו ומיליון פעם לדחות את הביצוע עד שהוא מתמסמס ונמוג. עמוד-שדרה יש לה? קדחת יש לה! זה רק הידרה של דג אכול, זה מה שיש לה. כמה פעמים החליטה שהיא חייבת לעזוב את מויש'ה? כמה פעמים רצתה לעזוב את הקריה? עכשיו, שיחפשו אותה. 'אני הנכדה של מרים חינאווי, ה'עיראקית'. טוב שסבתא מתה בשיבה טובה, הלוואי עלינו'… כמו שאבא שלה אומר. סבתא הופיעה לא פעם בחלומותיה, אלוהים ירחם, והיא כל כך היתה רוצה ללכת לבית הקטן שלה עם הגפנים ולהתנחם בחיקה. לסבתא מרים היתה תמיד מילה טובה בשבילה, מילה תומכת ומעודדת. אישה נפלאה.
'הלוואי והיתה לי אישיות כמו שלך, הלוואי ויכולתי להיות עצמאית כמוך', חשבה לעצמה. תקפה אותה כמיהה עצומה לסיגריה אך נזכרה שחדלה לעשן. שפתיה רטטו מתשוקה ואצבעותיה חיטטו בתזזית בלתי נשלטת בתיק, מקלפת בחוסר סבלנות את עטיפת המסטיק. גם כשמלאו לסבתא תשעים, עדיין לא חדלה מלדבר על זכויות הנשים. פמיניסטית לוחמת עוד בעיר הולדתה. נכון, היא לא שרפה חזיות כמו שעשו פמיניסטיות באמריקה, אבל הרימה ראש בגאווה. היא נמנתה על קבוצה קטנה של נשים המתקדמות בדעותיהן, פעילות ציוניות. לפעמים, חושבת אילנית, שהיתה לה זכות גדולה להכיר בן-אדם שחי עוד במאה הקודמת. לכן, בעימות עם אביה, קראה לסבתה שתבוא ותתווך ביניהם והיא תמיד התייצבה לימינה בעת צרה והגנה עליה. וכך היא סיפרה לאיילה: "רק סבתא שלי ידעה להגיד לאבי את האמת בפניו, והעזה להתנגד לדעותיו. היתה בה עורמה רבה של אישה מנוסה וחכמה. אבי השתגע ממנה. הוא היה צועק: 'מה זו, אופוזיציה? מה זה, פתחתם כאן סניף של ויצ"ו?"
והיא הוסיפה: "סבתא נהגה לומר כי חבל לבזבז זמן בוויכוח עם גברים. אישה חכ
מה שותקת לגבר שלה מתוך כבוד ועושה אחר כך מה שעולה בדעתה", ומסמנת על השפתיים נעילת מנעול: "לעולם אל תתווכחי עם אביך, חראם עלייך", היא מניפה מולה את האצבע המורה, "אצלנו, הגבר דורש כבוד אפילו אם הוא לא מביא פרנסה".
אילנית צחקה עד דמעות והוסיפה: "סבתי נתייתמה בילדותה משני הוריה, נמסרה לדודתה שהיתה מטופלת בעשרה ילדים וזה כנראה היה מזלה, מאחר ולא היה לדודתה ראש לטפל בסבתא שלי וכשבאו מ'עליית הנוער' ולקחו אותה לישראל, קראה אחריה את ברכת 'ברוך שפטרני'. בגיל שש-עשרה עלתה ארצה לבדה, התחנכה במוסד לנערות-עולות והיתה לפמיניסטית הראשונה בקבוצה".
איילה הקשיבה לדבריה בשקט ובסבלנות. סיפוריה של אילנית סייעו לה לא לחשוב והשכיחו ממנה לרגע את דאגותיה.
"היא לא אהבה את החבר שלי, מויש'ה, מהרגע הראשון. עיקמה לו פרצוף ונופפה מולו באצבעה: "זו הילדה שלי ואוי ואבוי לך אם תעשה לה משהו רע".
אם היתה עכשיו בחיים היה קולה מהדהד בכל הקריה: "ברוך השם, כפרה. ברוך השם שעזבת אותו. הוא לא היה מכסה המתאים לך. את עוד תמצאי לך את המכסה שלך ותהיי מאושרת. בכלל אינני יודעת מה מצאת בו". ואני הייתי מנידה בראשי ועונה: "כן, סבתא. היכן אמצא את המכסה שלי?"
אילנית מנסה להבין איך דפקה לעצמה את החיים. הילדה הרזה, חסרת הביטחון, שלמרות יופייה ומוחצנותה אינה מצליחה למצוא לעצמה בעל. לא שלא היו לה הצעות שנדחו על ידה על הסף. היא רצתה קריירה, היא חלמה לעבור לגור בתל-אביב, שם מחכה לה ההצלחה. חלמה להיות מגישת חדשות. כן, זה הכי מתאים לה. חיים יבין כזאת. יכתבו עליה כתבות ב'שבעה ימים' וב'לאישה' ויציינו אותה כסיפור הצלחה. יצלמו אותה למדורי אופנה, אותה, את הנערה מהקריות שהפכה למגישת-חדשות. כך או אחרת, תמיד ברקע היה שרוי דיין כאופציה מתבקשת, נגישה, מוכרת, אבל קלה מדי להשגה ומה ששיחק לרעתו שהיה קרייתי נאמן. לא מתאים לה גבר מקומי. לא מתאים או לא נאה - מה זה חשוב? כן, מה זה חשוב חוץ מהעובדה שהיא פישלה בגדול? איפה היא ואיפה הקריירה? ולא שלא ניסתה… היא נסעה ברכבת באמצע אוגוסט המהביל לתל-אביב, קבעה פגישה עם מתווך צעיר בשינקין. 'קודם אמצא דירה', חשבה. 'אחר כך אקבע ראיונות'.
ראתה שהקדימה להגיע לעיר וירדה לים, ליקקה גלידה ועלתה משם לשוק הכרמל ולמדרחוב, שוטטה בין הבסטות ובין דוכני האומנים. התפעלה מעבודותיהם הססגוניות. סקרה במבטה הסקרני את יושבי בתי הקפה, צעירים עם מחשבים ניידים וסלולרי. היא רוצה להיות כמותם!
המתווך הראה לה דירות בתקציב שהתאים לה ומה שראתה דחה אותה כי זה לא מה שהצטייר לה בדמיונה. היו אלו דירות מוזנחות ודוחות ולא התביישו לבקש עבורן שכר דירה מרקיע שחקים. עשתה אחורה פנה לשדרות רוטשילד, משם בקעה מוסיקת ג'ז. תמיד חוגגים התל-אביבים האלה. נטמעה בין המוני הזוגות הצעירים, פילסה דרך בין עגלות ילדים וכלבים. הרבה בירה, מוסיקה. ערב קסום ולח. קנתה לעצמה בקבוק בירה במחיר מסובסד של החברה שפתחה שם דוכן והתיישבה על ספסל בקרבת להקת הג'ז.
"פנוי?" הזיזה את התרמיל ופינתה לו מקום. "רוצה?" הציע עוגיות שאכל בשקיקה. עוגיות בשקית חומה בידו האחת ובידו השנייה אוחז בשתי רצועות עור שבסופן קשורים שני כלבים עליזים.
"רוצה?" הגיש לה את השקית. היא רצתה, ואף אכלה שלוש מהן. הוא שאל מהיכן והיא השיבה מהקריות. "אהה", אמר, קם פתאום והלך לדרכו. אפילו לא אמר שלום.
היא הוסיפה לשבת ולפתע חלף בסך ראש העיר עם פמלייתו. הלהקה היטיבה לנגן ומשכה בקלידים עוד ועוד אנשים, שנערכו בחצי עיגול והקיפו את הספסל. אם תגור בתל-אביב... היא הפליגה בדמיונה, כשלפתע חשה נגיעה בשערה. כשסבה לאחור עמד שם גבר, כבן 30, תמיר משכמו ומעלה מעל יתר הראשים. הוא חייך אליה, בתמימות כביכול. חשבה שנגע בה באקראי, כעבור דקה ידעה שזה הוא שנוגע בשיערה ולא באקראי. הניחה לו ולא זעה ממקומה: "נעים לך?" שאל בלחישה על אוזנה. בקושי שמעה. "לא ממש", צעקה לו, "ככה זה בתל-אביב? ככה מתחילים עם בנות?" כפף את גבו מעבר לכתפה ולחש לה לתוך תנוך אוזנה: "יש לך שיער משיי ונעים למגע, ואני מת על תלתלים", ומיד הוסיף ושאל:
"נוסעת?"
"לאן?" הופתעה.
"תגידי את. כמי שסוחבת תרמיל על הגב, אז או שאת באה מהיכן שהוא, או שאת נוסעת. רעבה? רוצה קפה?"
כשסיפרה למחרת למירי חברתה על חוויותיה בעיר הגדולה, נצצו עיניה ולחייה סמקו מהתלהבות:
"יש שם חיים ללא הפסק. בארבע בבוקר עוד ישבנו בשדרה ועישנו ודיברנו ועישנו ושתינו בירה. כשהפציע השחר אמר: "בואי", וגרר אותי למאפיה. השתגעתי מהריח. מממ.. איך שקרבנו יכולתי להריח את הריח המסחרר של הלחם. נכנסנו, עמדנו בחום והסתכלנו איך מכניס האופה את החלות לתנור, כל חלה בנפרד, על לוח עץ כזה רחב, ומוציא אותן, אחת-אחת, לאחר שהן תופחות ומקבלות גוון זהוב וקריספי. את לא מבינה, שש בבוקר, אני עומדת בלב רחוב שינקין עם גבר זר, התרמיל על הגב ובוצעת חלה טרייה ישר מהתנור? לחם, זה הבסיס של החיים ולי זה כל כך ברור היכן שאני רוצה לחיות", נאנחה ושאפה אוויר מלוא הריאות. "אנחנו כל כך פרובינציליות. שמונה בערב כבר הולכים לישון, עם התרנגולות".
"תעזבי לחם. נו, ושכבת אִתו?"
"למה? מפני שלקח אותי למאפיה ולא מיד למיטה? זה בכלל לא עלה על הפרק, אבל ישנתי אצלו".
"ישנת אצלו? תגידי לי", גירדה בפדחתה והביטה במבט חשדני, "השתגעת? לא פחדת שהוא סוטה שנטפל לשיער שלך?"
"היית צריכה לראות איזה חנון הוא. משקפיים עגולים לא אופנתיים, שיער תלתלים אפור, לא מודרני. גר עם שותפה לדירה. לא פחדתי. הייתי הרוגה מעייפות ונפלתי על הספה. כשקמתי אף אחד לא היה בבית ואז הגיעה השותפה שלו, הביאה כעכים חמים, אמרה שיצא לעבודה ושאכין לי קפה ואקח כל מה שאני רוצה מהמקרר. ארזתי וחזרתי. אבל אני מבטיחה לך, ברגע זה. עכשיו. אני עוברת לתל-אביב. אבקש העברה למקומון של תל- אביב, אני עוד אגיע לטלוויזיה".
איילה מקשיבה לה ואומרת מעט, אך משפט אחד נותר חרוט היטב בזיכרונה של אילנית: "בן-אדם עושה תכניות אבל אלוהים הוא הצוחק".
"כן, תכננתי לי תכנית אלא שלפתע חדר לחיי מויש'ה אהרוני. הייתי בת 29, עדיין רווקה. וכן, אני מודה, הייתי מאוד יהירה". ליקקה את שפתיה היבשות, ממתינה לראות את תגובתה של איילה, רצתה לדעת כמה עניין יש לה בסיפור חייה. "הייתי רגישה, באותו יום במיוחד, עצובה כזאת. אולי מפני שזה היה יום ההולדת שלי, את מבינה? לא חשוב שאני כבר בת 29 ועדיין רווקה, אבל לא הגשמתי כלום מחלומותיי ועדיין גרתי בקריה..." היא גוחנת אל איילה ולוחשת: "מויש'ה היה המארח של סיור העיתונאים במנהרות התת-קרקעיות למקורות המים. חבוש קסדת מגן הוא חילק לכולנו כובע כזה, ובהגיעו אלי השתהה ונעץ בי מבט חודר. הציג את עצמו וידעתי שהוא לא רק מהנדס המים של חב' מקורות באזור הצפון כי אם דמות מאוד ידועה בקריות. את יודעת, בטח את מכירה אותם", איילה נדה ראשה לשלילה. היא לא הכירה גברים כאלה. "נו, הגברים האלה, כזה אחד, שהתחתן עם מלכת-יופי אבל ממשיך לרדוף שמלות?" איילה שוב הנידה בראשה לשלילה. "הוא מיד שאל אם אני הבת של חינאווי, ראש המועצה. אמר שהוא מכיר את אבי ואני חייכתי. לאחר הכל, את אבי כולם מכירים. כשדיבר אל כל הנאספים סביבו, כאילו דיבר רק אלי. אחר כך קרב ולחש לי לאוזן: "את מאוד נחמדה. שמעתי שאת גם עיתונאית טובה. תכתבי, תכתבי ותדגישי, שאנחנו מביאים לצפון את הבשורה האקולוגית בכל מה שנקרא חיסכון במים וחבל שאת מסתירה את תלתלייך היפים בקסדה". אני מודה שזה החמיא לי. הבטחתי והוא, כתגובה, הזמין אותי לקפה". וכאן חדלה לרגע ושקעה בהרהוריה.
"באותו מעמד סרבתי בנימוס, אבל הבטחתי שעוד תהיינה הזדמנויות, אך לא ידעתי שניבאתי את העתיד.
"מויש'ה סימס לי, מרוצה, ביום שהתפרסם המאמר, ואיך לא?" היא מגלגלת עיניה ואיילה מקשיבה: "פירגנתי לו. הזכרתי אותו שלוש פעמים כיוזם האחראי לפרויקט". התודה שלו לא איחרה להגיע בצורת פתק שהוצמד לזר פרחים ענק. התקשרתי להודות והוא שוב הזמין אותי לקפה.
"מהקפה נסענו לטייל, ומיד ידעתי שמשהו הולך לקרות, כי רעדו לי הרגליים והלב שלי פרפר והוצף בחום של התרגשות. זו היתה הרגשה שאף פעם לא חוויתי קודם לכן. זה היה מרגש, מן תחושה מתקתקה ובלתי ברורה, שאפשר בקלות להתמכר לה".
"כן", הסכימה איילה, "זו תופעה מוכרת. כימית. המוח שולח מסרים מוקדמים לפני שאנחנו מבינים מה בדיוק קורה, עוד לפני שעיכלנו את המצב. אז זה באמת היה זה?"
אילנית ניתרה ממקומה בהתלהבות, "לא תאמיני כמה מהר התגלגלו העניינים. למחרת כבר הזמין אותי לארוחת צהרים. לבשתי את שמלתי היפה ביותר, מרחתי על שפתיי אודם, נעלתי נעלי עקב גבוהים אך מיד נזכרתי שהוא אינו כה גבוה ומיד החלפתי לנעליים שטוחות. ידעתי שהוא נשוי. בוודאי שידעתי, אבל הסקרנות היתה חזקה ממני. הוא היה חזק מהסקרנות. מאוד ניסיתי להימנע ממנו אך לא עמדתי בכך".
למויש'ה היו כתפיים רחבות ורגלים קצרות. מצח גבוה וזנב סוס. משקפי ראייה במסגרת מוזהבת ושעון מהודר. היא לא הבינה בשעונים, אבל השעון הזה היה מיוחד. התרשמה מכך שהוא בן-בית במסעדות המהודרות בחיפה, וזוכה בהן לכבוד מלכים, יודע להבחין בין יין ליין. למנה אחרונה הוציא מתיק העור שוקולדים תוצרת חוץ ופינק אותה. גבר שנוגע בך קלות בברך, מתחת לשולחן, בנונשלנטיות של שחקן קולנוע בעיצומו של סרט, שמחבק חזק כמו אבא טוב. איש חם. ככה זה נמשך, מבלי שאיש ידע. בלילות היתה מפנטזת עליו ובבוקר נשבעת שלא תיפגש אִתו יותר. "את מבינה?" היא לוחשת לאיילה, "לא רציתי בכלל להסתבך עם גבר ועוד עם אחד נשוי. זה היה בניגוד לתכניות שלי על קריירה בתקשורת... על מעבר לתל-אביב..." נאנחה קלות, ידה על חזה, "אני נשבעת שזה מה שרציתי..."
_____________________
אבודה בהודו
"אבודה בהודו" הוא רומן מרתק ומותח שכתבה רות מגד. הסיפור התרחש על רקע נופיה הקסומים של הודו. זהו סיפורן של תשע נשים שיצאו יחד לטיול עם מדריכה, שאחת מהן לא חזרה איתן הביתה - וזהו גם סיפור היעלמותה המסתורי.
זהו סיפור של חברות ובגידה ואהבה וידידות. משאלות כמוסות וסודות חבויים היוצאים לאור על רקע הססגוניות המופלאה של התת-יבשת ההודית המרתקת, המושכת אליה מטיילים רבים, שלא ידעו שהם כאלה.
רות מגד, אבודה בהודו, הוצאת חרובים. 83 ש"ח