מסע החיים של אורית משולם

דקארט דימה בכתביו את הגוף האנושי העשוי מגלגלים ומשקלות למכונה העשויה בידי האלוהים ומופעלת על ידי רוח אנושית נעלה. כאלה הן דמויותיה של אורית משולם, גיבורות האסמבלאז'ים הטעונים שהיא יוצרת במסעות חייה. מונח ה"מסע" משתלב עמוק במונח ה"משא" הנראה חלק בלתי נפרד מהפרדיגמה המחודשת שהיא מעלה בפרויקט הנוכחי שלה.

עבודותיה של אורית משולם מביאות אינטרפרטציה עדכנית למשמעות דלות החומר ההיסטורית באמנות הישראלית שטבעה האוצרת שרה בריטברג סמל, בתערוכתה המיתולוגית במוזיאון תל אביב (1986). סגנון האמנות הזה, שטופח משנות השישים של המאה העשרים, כלל שימוש באמצעי יצירה דלים, בקריאת תגר מופשטת על הליריות המעודנת, הפיכת הבנאלי והקיים, השגרתי והממוחזר לממד אסתטי מחודש ומרגש. 

השפעתו של המורה שלה האמן רפי לביא במדרשה לאמנות ניכרת בחוזקה בכל סדרות העבודה.

מסע החיים הנוכחי ממשיך את סדרות התערוכות הקודמות של אורית משולם ומעביר גם עכשיו תחושות נפשיות עמוקות, מצבי רוח ויחס ביקורתי, מכוון או לטנטי, לקיים ולנוכח. על מצע העבודות מונחות תמיד דמויות פיגורטיביות, חלקן נראות כאילו נלקחו מציורי ילדים ,חלקן מנהלות דיאלוג עם הבריות של דה בופה, רובן מתאימות לפיגורות של דה קירקו או לבובות של אוסקר שלימר. העבודות משדרות יחס מעשי אל החיים למרות היותן מונעות מכוח רוחני חזק. 

 

אורית משולם אינה מציבה ציור מושלם ואינה משרטטת בבירור את דמויותיה. לצופיה הן תמיד נראות דמויות שטוחות, דמויות של תיאטרון קו דו ממדי, למרות שהיא משתמשת בחומרים רבים היוצרים תבליט תלת ממדי בסופו של דבר. יש בהן בכולן מראות הנחשפים למביט בהן בצפייה ראשונה, שנייה ושלישית, מראות ממדיות המתזכרות את היצירות המיתיות של סגנון הניאו דאדא, שפבלו פיקסו השתמש בהן ביצירותיו. 

כוחן של הדמויות, בא בין היתר, מהעוצמה הדרמטית הנעוצה בעירוב החומרים הבלתי אפשרי שלה ובשימוש בצורה בוטה וחזקה בשילובי צבעים לא שגרתיים. ולמרות הכול, הציורים משדרים אמפטיה מרובה ומעבירים תחושה מרגשת של עולם צרופים משתנה ואינסופי.