המדינה העבירה את האחריות בבחירת המוצר הפנסיוני לעובדים. במסגרת זו, היא מעניקה לעובד חופש בחירה מוחלט בנוגע לזהות המוצר הפנסיוני שלו . על העובד מוטלת האחריות לבצע סקרי שוק, להתייעץ עם מומחים, לבדוק את התשואות, להבין מה יהיה גובה דמי הניהול, לבצע השוואה מסודרת של היתרונות ושל החסרונות של כל מוצר פנסיוני בהתאם למצבו האישי ובסופו של דבר לקבל החלטה מושכלת באיזה מוצר פנסיוני לבחור. גם אם העובד יבצע בחירה שרירותית ולא יבצע כל בדיקה, עדיין גורלו בידו והבחירה היא אך ורק שלו.
המדינה דאגה שבמסגרת הליך זה המעסיק יישאר ניטראלי לחלוטין ופעלה על מנת למנוע מצבים של ניגוד עניינים מצד המעסיק, באופן שעלול לפגוע בבחירה של העובד.
הוראה זו, שמעסיקים וודאי כבר מדקלמים בעל-פה, ואלו שלא, כדאי מאוד שיכירו, קובעת, כי מעסיק או שלוחו (למשל, סוכן ביטוח) אינם יכולים לאסור על עובד לבחור את המוצר הפנסיוני, יהיו אלו קרן פנסיה, ביטוח מנהלים או קופת גמל (וגם קרן השתלמות). כמו כן, אין המעסיק רשאי למנוע הטבה (למשל, דמי ניהול מופחתים או כל הטבה אחרת עליה מוסכם בין העובד לחברה שאליה הוא מעוניין להעביר את כספי החיסכון שלו) שהעובד הצליח להשיג במסגרת משא ומתן מול חברה שאליה יבקש להעביר את ההפקדות שלו. הוראת סעיף 20 האמורה גוברת על כל חוק ואי אפשר לעקוף אותה בצורה הסכמית.
חשוב להבין, שלא מדובר בהמלצה בלבד, אלא בהוראה שהפרתה מלווה בסנקציה עם שיניים חדות – מאסר או קנס בגובה של קרוב לשני מיליון ₪. ממש לא משחק ילדים.
בנוסף, הוראה אחרת (תיקון 12 לחוק קופות הגמל) מחייבת את המעסיק בתקציב פנסיוני זהה לכל מוצר שיבחר העובד. אי אפשר לומר לעובד, לצורך הדוגמא, שאם יבחר
בקרן פנסיה, אז אחוז ההפרשה יהיה X, אבל אם יבחר בביטוח מנהלים, אז אחוז ההפרשה יהיה אחר וכנ"ל לגבי קופת גמל. לגבי כל מוצר פנסיוני שהעובד יבקש לבחור, התקציב שיעמיד המעסיק יהיה זהה לחלוטין. גם כאן הרציונל הוא למנוע הטיה של חופש הבחירה של העובד לטובת מוצר פנסיוני, אליו מפקידים סכומים גבוהים יותר.
עוד יצוין, כי לפני שנה, ב-1.1.2017 נכנסה הפעימה האחרונה, עד כה, לצו ההרחבה להסכם הפנסיוני הכללי במשק, שהעלתה את אחוזי ההפרשות ל-18.5% (6.5% - חלק המעסיק, 6% - חלק העובד ו-6% חלק המעסיק לפיצויים). בשנת 2008, כשהסכם הפנסיה הכללי במשק נחתם לראשונה והוצא לו צו הרחבה, עמדו שיעורי ההפרשות על 2.5%.
בכל מקרה, במסגרת צו ההרחבה האחרון, נקבע, כי אם ההפרשות מבוצעות לביטוח שאינו קרן פנסיה, הרי שהמעסיק חייב לרכוש לעובד ביטוח לכיסוי מקרה של אובדן כושר עבודה בשיעור הדרוש להבטחת 75% מהשכר הקובע של העובד. המעסיק חייב להפריש לפחות 5% מהשכר הקובע בגין רכיב התגמולים. אם לצורך הבטחת הכיסוי של אותם 75% מהשכר הקובע, נדרש המעסיק להגדיל את עלויותיו מעבר ל-6.5%, הוא לכל היותר יצטרך להוסיף עוד אחוז אחד, כך שסך ההפרשה של המעסיק (לא כולל פיצויים) לא יעלה, בכל מקרה, על 7.5%.
חשוב לציין, שהשכר הקובע של העובד מוגדר בצו כשכר ברוטו (ללא שעות נוספות ולפני הניכויים השונים) או מהשכר הממוצע במשק, לפי הנמוך מבין השניים. יחד עם זאת, אם העובד והמעסיק סיכמו בהסכם העבודה ביניהם, שההפרשה הסוציאלית תהיה משכר גבוה יותר, הרי שמכבדים את בחירתם וההפרשות יבוצעו בהתאם למה שקבוע בהסכם העבודה.
למידע נוסף על
פנסיה חובה ועדכונים בתחום גלשו לאתר לשכת המסחר תל אביב והמרכז