הילדה הקטנה אורנה, הייתה מסתובבת לאורך החוף, לא הרחק מביתה ואוספת אבנים, צמחים, צדפים וחפצים- ככל שמצאה ידה. אלא שלא החפץ היה הסיפור, מה שעניין את הילדה זה דווקא הסיפור שמאחורי החפץ; "הבית היה מלא ארגזים, מתחת למיטה ובחוץ", מספרת אורנה גורן, אתנוגרפית, ארכיאולוגית ומוזיאולוגית, "כי הייתה לי משיכה לאיסוף של כל מיני חפצים. הים מצידו, היה פולט כל מיני דברים מעניינים ואני אספתי את מה שמשך את תשומת ליבי. גם אז וגם היום, מה שמעניין אותי זה האדם שמאחורי החפץ, והסיפור של האדם".

גורן למדה ארכיאולוגיה וירדה עם בעלה דאז, הארכיאולוג אבנר גורן לסיני. (גורן שימש אז כארכיאולוג של סיני). המשפחה חיה בסנטה קטרינה בקרב שבט הג'בלייה- ההרריים, במשך חמש שנים, מה שהשאיר בגורן חותם עמוק והפך לחלק משמעותי בפעילותה כאדם וכאשת מקצוע: "בקרב החיים בתוך השבט הבדואי גיליתי את החיבור של החפצים והחיבור שמאחורי החפצים. מתוך כך שישבנו בקרבם למדתי את הסיפורים של החפצים שאיפיינו את התרבות החומרית של השבט. למשל, עבודות הרקמה של הנשים, שתיארו את הבוסתנים של ההר הגבוה. מכיוון שכבר הייתי אם לילדים ומילאתי את 'המשימה' שלי ע"פ המסורת שלהם, יכולנו להתקרב יותר- הבדואיות ואני, הקרבה הזו שבין אישה לאישה".
שם, בקרב הנשים הבדואיות בסיני, נולד לגורן הרעיון שהפך בהמשך ליוזמה הנקראת "רקמה אנושית נשית"-  טיול חוויתי אל הבדואיות בנגב, מפגש עם נשים בדואיות המשלבות בין העולם המסורתי לעולם המודרני.
אך לפני כן הספיקה גורן להקים בסנטה קטרינה את המוזיאון לתרבות הבדואים בסיני, לחזור מסיני ולהקים עוד ארבעה מוזיאונים שונים הקשורים כולם לתרבות הבדואים עם דגש על המסורת והמורשת התרבותית. (בינהם המוזיאון בג'ו אלון והמוזיאון בכפר שיבלי.)

במהלך הראיון עם גורן אני מרגישה את הלהט שלה, את המסירות ואת האהבה דרכם היא מספרת ומתארת את סיפור החיים שלה השזור בפעילותה המקצועית ובקשר העמוק אל הבדואים. אני שואלת אותה מה הדבר שכל כך משך ומושך אותה אל הבדואים ואל עולמם: "זה שילוב של שני דברים", היא משיבה, "האהבה למדבר שחווינו כמשפחה בסיני, באזור ההר הגבוה, ארץ בראשית, והחיבור של האדם לנוף שהוא מאוד ראשוני. ראינו את מקומו של האדם בסביבה מבחינה רוחנית וחומרית- איך הוא שורד בתנאים הקשים ומה הוא לוקח מהמדבר לחיי היומיום, שילוב האמונה באל אחד יחד עם כוחות טבעיים ועל טבעיים, הפאגניות והאמונה בכוחות הטבע&n

bsp;שמאוד ייחד את הבדואים בסיני. חוץ מזה מאוד מדבר אליי אופיין של הנשים הבדואיות עצמן כי אני מוצאת שבאופן אישי יש הרבה חיבורים בין הנשים האלו לביני. למשל, ההסתפקות במועט או התקופה בה הרגשתי בזמנו שאני החלק הפחות דומיננטי במשפחה וגם הרצון ליזום ולעשות משהו מיוחד, מה שמאפיין יותר את הבדואיות המודרניות".

כשהגיעה גורן לנגב היא מצאה את הנשים הבדואיות באמצעו של תהליך המעבר מנוודות להתיישבות קבע. תהליך זה מצא אותן מורחקות מייעודן ותפקידן המסורתי ולכן - חסרות מעש ואמונה: "בישובי הקבע מצאו עצמן הנשים באיזשהו בית סוהר כי הן לא יכלו להיות יצרניות כמו שהיו בתקופת הנוודות, אז האישה הייתה עמוד התווך של האוהל והייתה אחראית לגידול הילדים, לחינוך, לאחזקת האוהל, לעדר ולקציר של התבואה. כל היצירתיות הזו של האישה- לא היה מה לעשות איתה. הנשים ישבו על ריצפה קרה בחוסר מעש ובעצם הפכו להיות יותר צרכניות מאשר יצרניות".
הנשים בחברה הבדואית נמצאות היום בעיצומה של מהפכה שהיא חלק מהתהליך של המעבר להתיישבות קבע ועזיבת התרבות הנוודית; "מתוכן של נשים אלו צומח היום דור חדש של נשים צעירות המובילות שינוי  בחברה הבדואית. האישה הבדואית החדשה תופסת תאוצה של עצמאות ושל העמדה של עצמה במקום הרבה יותר מרכזי במשפחה שכולל יציאה ללימודים, ייצור מקומות עבודה ופרנסה חדשניים ויצירתיים שכולל הגשמת חלומות וגם חיבור העבר עם ההווה מבחינת המסורת והתרבות".

בתוך תהליך זה יזמה גורן את "רקמה אנושית נשית"- מפגשים בין נשים יהודיות ממרכז הארץ ונשים בדואיות  מן המדבר. המפגשים הנשיים, בהם שוזרת גורן גם את סיפורה האישי, מתקיימים במסגרת טיול לבדואיות בנגב והם פרי תפישתה שלא להשאיר את התרבות "קפואה" במוזיאון, אלא להביאה למפגש בין תרבותי חי וחוויתי. 

הנשים היהודיות נפגשות עם נשים בדואיות צעירות שהן יזמיות ומנהלות עסקים קטנים המשלבים בין המסורת והתרבות שלהם ליצרנות וליצירתיות שלהן בהווה. גורן: "המפגשים מעודדים עוד נשים ליזום ולהרחיב את המיזם. הנשים היהודיות נהנות מהמפגש ומחוכמת החיים של הבדואיות שהיא מדהימה ומחוברת חזק לקרקע. הטיולים הם חוויתיים, ריחניים וטעימים".

______________________________________
אורנה גורן 052-3774700