שרת החינוך, פרופ' יולי תמיר, הודיעה היום על זכייתה של רות רזניק, בפרס ישראל על מפעל חיים לשנת תשס"ט. ביחד עם רזניק זכו בפרס המכון הישראלי לדמוקרטיה, פרופ' מרדכי שני.

אלו נימוקי הועדה לזכייתה בפרס. 
רות רזניק מסמלת ומייצגת את ישראל לאורך כל שנותיה בעשייה ציבורית, בניה וחזון, במרקם העדין שבין המגדרים מחוץ ובתוך המשפחה.
פעולותיה של רות רזניק תרמו לשינוי מוחלט בעמדות החברה לתופעות האלימות בחברה ובמשפחה ולמעורבות ממשלתית וציבורית הולכת וגוברת לביעור נגד זה, ובעצם להעלאת הנושא על סדר היום הציבורי דרך קבע.
רות רזניק היא ממקימות התנועה פמיניסטית בישראל, היא פועלת רבות לזכויות האזרח, מייסדת גשר נשים לשלום ודוגלת בדו-קיום בין נשים יהודיות וערביות.
רות רזניק היא המקימה והמייסדת של עמותת ל.א. – לחימה באלימות נגד נשים והיתה חלוצה בהקמת המקלט הראשון לנשים מוכות בהרצליה, שבעקבותיו הוקמו מקלטים רבים נוספים.
על כל אלה מצאה ועדת השופטים את הגב' רות רזניק ראויה לפרס ישראל על מפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

רות רזניק
רות רזניק-לסק, נולדה בירושלים ב-1932. בגיל 5 עברה משפחתה לתל אביב ולאחר מספר שנים חזרה המשפחה לירושלים. בשנת 1946 חזרה המשפחה לתל אביב עקב עבודתו של האב שהיה עיתונאי ומתרגם. בגיל 14 הצטרפה לארגון הצבאי הלאומי בת"א והייתה חברה בארגון זה עד קום מדינת ישראל. בגיל ½16 הצטרפה לגרעין "אילון" בקיבוץ רוחמה ונשארה שם עד לגיוסה לחיל האוויר.

בחיל האוויר שירתה רזניק ביחידת מבצעים ביפו וברמלה ושובצה ליחידה מיוחדת שעבדה עם פקחי טיסה בדיווח טיסות לחדר המבצעים של חיל האוויר. לאחר כשנה בשדה התעופה לוד חזרה רזניק לסיים את שירותה במטה חיל האוויר ברמלה. בתום שירותה החלה לעבוד בסוכנות היהודית כמזכירה עברית/אנגלית ולאחר זמן קצר עבדה כמזכירה בחברת פלקוטקס ת"א. מאחר שהיא גם בעלת דרכון בריטי (האב יליד אנגליה) החליטה רזניק לנסוע לאנגליה להיפגש עם משפחתה וללמוד בלונדון.
היא החלה לעבוד בחברת פרסום ולאחר זמן קצר הוצעה לה עבודה בשגרירות ישראל בלונדון כמזכירת הנספחת המדעית ד"ר חנה פרקש ולאחר מכן כמזכירתו של הנספח החקלאי מר מרדכי פארן.

באותה עת עסקה רזניק בתרגום שירה ומחזהו של נתן שחם "הם יגיעו מחר" (שבעה בגבעה) הוצג בעבודת גמר בבי"ס למשחק בלונדון. באותה עת הכירה את דניאל רזניק שהיה איש מח"ל ובעבר חבר קיבוץ לביא, ולאחר כשנה וחצי נישאו.
במרס 1956 נהרג אחיה, הנווט אמיתי לסק בתאונת מטוס. רזניק חזרה מיד ארצה להיות עם הוריה ובן זוגה דניאל חזר ארצה לאחר מספר שבועות.
הם חיו בבית הוריה שם גם נולד בנם הבכור. לאחר כשנה עברו לחיות בקרית אתא. רזניק החלה לעבוד במפעלים באזור הקריות: אתא, פניציה וקייזר אילין, בתפקידים מנהליים. בתם השנייה נולדה בתקופה זו.

ב-1964 ירדה המשפחה לאילת כאשר דניאל קיבל תפקיד במפעלי הנחושת בתמנע ורות החלה לעבוד בחברת לוזינגר (שהקימה את נמל אילת) כמתרגמת ולאחר מכן כמזכירת המפעל. בתם הצעירה נולדה באילת. לאחר תקופת מה החלו קיצוצים בתמנע והמשפחה עברה להרצליה.
רזניק המשיכה לעבוד באותה החברה שפתחה משרד בת"א.

במלחמת ששת הימים התנדבה רזניק לעבוד בתע"ש הרצליה. לאחר מכן עבדה בחברת מטענים כמנהלת כח אדם ואחראית על נושא הביטוח. במלחמת יום כיפורים גויסה למל"ח עקב ידיעותיה וניסיונה בחברת הובלה גדולה.
בשנת 1971 פרשה רזניק והחלה לעבוד באופן עצמאי כמתרגמת, עורכת ופתחה משרד בהרצליה. רזניק תרגמה חומר טכני, שירה, ספרות יפה, ספרות ילדים.
ב-1971 הוקמה התנועה הפמיניסטית בת"א ורזניק הייתה מראשונות הפעילות ואף הקימה קבוצות רבות להעצמת נשים באזור השרון, זאת למרות תאונת הדרכים שעברה במהלך 1972. שנה מאוחר יותר רזניק ייסדה עם שולמית אלוני, בועז מואב, רם רון ואחרים את התנועה לזכויות האזרח ושמשה כחברת הנהלה. ב-1976 הקימה ביחד עם רות ליס את תנועת גשר נשים לשלום, ארגון שמטרתו הייתה יצירת דיאלוג בין נשים יהודיות וערביות החיות בישראל. רות ליס זכתה ביחד עם ג'יהאן סאדאת בפרס שלום בינלאומי משותף בעקבות הדיאלוג שייצרו ביניהן כנשים משני צדי המתרס.
ב-1977 הצטרפה רזניק למפלגת הנשים, שמשה כרכזת המפלגה והייתה מועמדת מספר 2. המפלגה התפרקה זמן קצר לאחר הבחירות ובספטמבר אותה שנה הקימה רזניק את עמותת ל.א. - לחימה באלימות נגד נשים, עמותה שהיא עו

מדת בראשה כמנכ"לית עד היום הזה.

העמותה הקימה 3 מקלטים לנשים מוכות וילדיהן בהרצליה, בחדרה ובראשל"צ. ב-1989 הקימה העמותה קו חירום לנשים במצוקה, הכשירה מתנדבות ולאחר מספר שנים הוסיפה קו בשפה הרוסית וקו לילדים.

רזניק יזמה ומפעילה אתר באינטרנט ב-4 שפות הכולל איסוף מידע סטטיסטי אודות נשים נרצחות במשפחה. רזניק שמשה כמרצה בכל רחבי המדינה בתחום האלימות במשפחה. דרבנה את משטרת ישראל לפעול ולהכשיר שוטרים לעסוק בתחום זה (היום יחידת אלמ"ב).

רזניק, בפנייתה לשר הבריאות אפרים סנה ולד"ר בועז לב, הייתה לזרז שגרם למשרד הבריאות להתחיל לפעול בתחום אלימות במשפחה ולהכשיר אנשי מקצוע בתחום זה. רזניק השתתפה בועדות שונות בכנסת שעסקו בתחום אלימות במשפחה החל משנת 1979 (ועדת חוק חוקה ומשפט, ועדת הפנים, ועדת הרווחה, הוועדה לזכויות הילד והועדה למעמד האישה). ניסיונה המגוון תרם לשינוי חקיקה בנושאים אלו.

בשנים 1979-1986 שמשה רזניק כחברת הנהלת הקרן החדשה לישראל. רזניק חזרה לר"צ / מר"צ ושימשה כיו"ר התנועה בנעמ"ת וכחברה בוועד הפועל של ההסתדרות.

רזניק הוזמנה כנציגת ישראל להשתתף בכנסים רבים של השוק המשותף (MEDURBS) בארצות שונות באירופה ואף במרוקו ובתוניס. כמו כן השתתפה רזניק כמומחית בתחום פעילותה בכנסי נשים שונים כולל ניירובי ובייג'ין.
ב-1978 הייתה רזניק בין יוזמות מרכז סיוע לקורבנות אונס בת"א. ב-1986 רזניק הייתה ממייסדות שדולת הנשים בישראל וחברת הנהלתה. אותה שנה הייתה ממייסדות עמותת ה"ן (הרצליה נשים), עמותה שהציבה לעצמה מטרה, קידום נשים לעמדות מפתח מוניציפאליות עד להצטרפותה כחברת מועצת עירית הרצליה הופרשה מהנהלת העמותה.

רזניק השתתפה כחברה פעילה בארגון נשים לדו קיום, שזו קבוצת נשים יהודיות וערביות המחפשות את הדרך להידברות בין שני העמים בפגישות.

ב-1989-1992 שמשה רזניק כחברת מועצת עירית הרצליה וראש האופוזיציה מטעם מר"צ. ב-1992 התמודדה בבחירות למפלגת הנשים לכנסת והתפטרה מתפקידה בנעמ"ת ובמועצת עירית הרצליה.
ב-1997 התמודדה בבחירות למועצת עירית הרצליה, נבחרה, הפכה להיות חברת הנהלת העירייה, יו"ר ועדות הבריאות והרווחה, פעילה בועדות שונות וחברה בשני דירקטוריונים של בתי אבות ציבוריים כמו כן פעילה בכל הקשור במעמד האשה בעירית הרצליה. רזניק חברת מועצת עירית הרצליה עד עצם היום הזה.  רזניק הייתה ממייסדות פרלמנט הנשים מייסודה של ד"ר אסתר הרצוג.

רזניק הכשירה קבוצות נשים ערביות בטייבה, כפר קאסם, רמאללה וחאן יונס במטרה להקים קווי חירום לנשים במצוקה. היא בקשר עם נשים ברהט להכשרת מתנדבות לקווי חירום לנשים בדואיות בנגב. כמו כן הכשירה קבוצות מתנדבות רבות בהרצליה, חולון ופתח-תקווה להפעלת קווי חירום לנשים במצוקה.

רזניק ממשיכה ללא לאות לפעול לקידום זכויות נשים וילדים תוך מתן דגש על שינוי עמדות בתחום אלימות נגד נשים. עבודתה הרבה עם נשים מתרבויות שונות גרמה לפעילות רבה ועזרה ממשית לקורבנות סחר בנשים תוך עבודה משותפת עם שגרירויות זרות ומשטרת ישראל.

רזניק כתבה ספר "המקלט שהיה לבית" המומלץ לבני נוער בבתי ספר ע"י משרד החינוך. הספר יצא לאור בהוצאת "עם עובד". ספר נוסף של רזניק על ילדותה בירושלים המנדטורית טרם יצא לאור.
כמו כן כתבה מחזה המושתת על התאבדותם של פיינשטיין ובראזני בשם "הקבר במורד". שיריה של רזניק התפרסמו בביטאונים שונים אולם טרם יצאו לאור כספר.
רזניק כתבה מאמרים רבים המופיעים באתר לא לאלימות אמנסטי אינטרנשיונל, עיתון נגה ובעיתונים שונים. 

רזניק מרבה להופיע בתקשורת כמומחית בתחום אלימות במשפחה. היא  זכתה להדליק משואה ביום העצמאות ה-52, בפרסי הוקרה מטעם שדולת הנשים בישראל, פרס הוקרה מטעם ארגון U.S/Israel  women to women. היא הומלצה ע"י משרד החוץ הישראלי כמועמדת המדינה לפרס וינה לפעולה בחברה האזרחית בשנת 1999. בשנת 2006 זכתה העמותה בראשותה של רזניק באות המופת לביטחון חברתי בכנס שדרות.
פעילותה של רזניק גרמה לשינוי מוחלט בעמדות החברה כולה לתופעת האלימות מבית ולמעורבות ממשלתית וציבורית הולכת וגוברת לביעור הנגע הזה מקרבנו.