עמותת שוחרי גיל"ת הוקמה בשנת 1984 עוסקת בהפעלת תוכנית ייחודית לילדים רכים, הגדלים בתנאי חסך והזנחה הקשים ביותר שניתן לעלות על הדעת. מדובר בילדי הורים מפגרים או גבוליים בשכלם, חולי נפש, מתעללים או מזניחים קיצונית אשר נבצר מהם, בגלל עומק קשייהם, לספק לילדיהם את התנאים הבסיסיים הדרושים להתפתחות תקינה.
תנאי סביבת גידולם של הילדים, בולמים את התפתחותם באופן שכמעט ואינו הפיך. תוכנית גיל"ת, תוכנית ייחודית אשר פותחה על ידי לוסטיג, מאפשרת טיפול בילדים רכים אלו עד לשילובם במערכת החינוך.

תוכנית גיל"ת הוצגה בכנסים מקצועיים רבים, בארץ ובעולם, וזכתה להתעניינות ולהערכה בגין חידושיה ומשום שהיא מתמודדת עם ילדים בסיכון כל כך קשה, שהם נושרים מכל התכניות האחרות ל"ילדים בסיכון".

ביוזמתה ובהנהגתה של גב' לוסטיג עתרה העמותה גם לבג"ץ כדי להבטיח את הזכות לשוויון בחינוך לילדים מקופחים אלה. ככל עתירה פורצת דרך, נדחתה גם זו בתחילה, בטענה שאין זכות חוקתית לחינוך בישראל. אולם העתירה הייתה לאחת מאבני היסוד במאבקים על זכויות חברתיות וגם שינתה, לאחר זמן, את יחסו של בית המשפט העליון אל הזכות לחינוך. העתירה נלמדת כיום בכל הפקולטות למשפטים כאבן דרך במאבקים על זכויות חברתיות.

השנה ניתן לשְלוֹמית לוסטיג "אות הנשיא למתנדב" המוענק ע"י נשיא המדינה, מידי שנה, למתנדבים, מוסדות וארגונים המקיימים פעילות התנדבותית אשר תורמת תרומה מיוחדת לטובת המדינה והחברה בישראל. הענקת האות מהווה הכרה בעשייה הנמשכת למעלה מעשרים ושבע שנים בהן מקדישה גב' לוסטיג במסירות נדירה, את זמנה, מרצה, מיומנותה המקצועית, משאביה וכישוריה לפעילות חשובה וייחודית עם ילדים מבין המקופחים והמוּדָרים ביותר במדינה.

מפיגור התפתחותי להישגים מעל הממוצע 
שלומית לוסטיג מספרת על מקרה אחד שממחיש את הפעילות החשובה של עמותת שוחרי גילת.
בשנת 1994, הופנתה לטיפולנו בדחיפות, פעוטה כבת שנה שכבר היתה על-פי בדיקות של המרכז להתפתחות הילד בפיגור התפתחותי ממשי ובסיכון גבוה לגלוש לפיגור שכלי בלתי הפיך. האב, מפגר ממש בשכלו. האם הייתה במצב נפשי קשה, מבולבלת מאוד ולא ניתן היה לה

ביאה לשיתוף פעולה עם שום גורם טיפולי. קלטנו את הפעוטה לתכנית גיל"ת (גישה ייחודית להתפתחות תקינה), לטיפול אינטנסיבי, בשיטותינו הייחודיות.
  
כעבור כשנה וחצי של טיפול השתפרה הילדה במידה כזו, שעפ"י אבחון של המרכז להתפתחות הילד, היא תיפקדה "היטב ובתחום הנורמה לגילה", מבחינה שכלית-התפתחותית.
 
כעבור זמן נאלצנו לעזוב את הטיפול בה מהעדר מוחלט של משאבים. כעבור כשנה קיבלנו פניה נואשת מן המרכז להתפתחות הילד להחזירה לטיפולנו כי מצבה הורע שוב והיא מידרדרת מבחינה התפתחותית, באופן המסכן ללא תקנה את עתידה.
 
חזרנו לטפל בה. היא היתה בטיפולנו כל שנות ילדותה הצעירות. היו עליות ומורדות, היו קשיים רבים בַּקשר עם הוריה, שהיה עלינו לפתור בדרכים לא שיגרתיות. אך הילדה חזרה לתיפקוד שכלי תקין שנשמר לצמיתות.
 
עבדנו איתה עד סוף כתה א, כמקובל אצלנו. תנאי גידול הילדים בבית נשארו כשהיו וכל הילדים היו בסיכון גבוה, עד כדי כך שלא יכלו להשתלב בתכניות המקובלות בקהילה ל"ילדים בסיכון". על כן קלטנו, כל אחד בתורו, גם את אחִיה ואחיותיה הקטנות  לתכנית גיל"ת, שהיא תכנית טיפולית נמרצת למקרים קשים במיוחד. 
 
כיום הילדה כבת חמש עשרה. לומדת בכיתה רגילה בבית ספר רגיל. מתפקדת בביה"ס ומחוצה לו באופן נורמטיבי לגילה ואף למעלה מזה. ציוניה בביה"ס השנה הם מעל לממוצע. היא קוראת ספרים מרצונה החופשי (תופעה נדירה באוכלוסיות דלות כל כך) ואף להוטה אחריהם ומחפשת אותם. דבר שהוא עדות להתפתחות שכלית ואוריינית טובה.

היא מובילה בבית בתחומים המחייבים קרוא וכתוב, הבנה סיבתית וכיוב' (כי הוריה אינם מסוגלים). למשל לאחרונה, כשהגיע אחִיה לבר מצוה, היתה היא זו שהעבירה לנו את ההזמנה ושידלה אותנו להשתתף בשמחתה-שמחתו ושמחת המשפחה ובטאה בשם המשפחה הרבה תודה על עבודתנו.   
 
כמה מרגש לחשוב על מקרים כאלה - שנחשבו כ"אבודים" לולא תכנית גיל"ת -  ביום בו קיבלתי את "אות הנשיא למתנדב"!