הפכי לעמוד הבית
על סדר היום נשים וכסף גוף ונפש סטייל דרך חיים סלון פורומים שדרת אסימון קשרים
כתובת דוא"ל: סיסמא:  עדיין לא חברה?  הצטרפי עכשיו   שכחת סיסמא?
סלון ספרים
חידת פרלמן

''גרישה פרלמן דיבר סוף-סוף!'' הכריז העמוד הראשון של הניו יורק טיימס. הדיילי מייל הלונדוני הודיע בפשטות: ''האיש החכם בעולם סירב לקבל פרס של מיליון דולר!'' חידת פרלמן - סיפור על גאון ועל פריצת הדרך המתמטית של המאה מאת מאשה גֶסֶן
כתבות נוספות
* ולו שתי נשים
* לאלף את האינסוף
 
     
 
עוד באתר -
לוח אירועים   |   טיולי נשים   |   קשרים באסימון   |   אינדקס עסקים   |   הצטרפו לקבוצת אסימון   |  
המומלצים -
מתכונים   |   מחשבון נומרולוגיה   |   מחשבוני דיאטה   |   אסטרולוגיה   |   משחקים   |  
   
 

אם אין לו מקום הוא בוכה

אם אין לו מקום הוא בוכה, ספרה החדש של חוה אפשטיין הוא מסע תיקון שעושה אישה בשלה כבת חמישים, אשר במטרה להבין את נס החיים, מאפשרת גם לבלתי צפוי לקרות. קריאה פמיניסטית בספרה של חוה אפשטיין
מאת: ד"ר ציפי קווה
24/01/2011

אם אין לו מקום הוא בוכה הוא סיפור על מסע תיקון שעושה נועה, אישה בשלה כבת חמישים, אשר במטרה להבין את נס החיים, מאפשרת גם לבלתי צפוי לקרות ומפתחת קשר רומנטי סבוך ומורכב עם עמר, צעיר ערבי בן עשרים ושמונה שהיא פוגשת בסדנה להעצמה ולמודעות עצמית. המעניין הוא שנועה מצליחה למצוא את עצמה ואת הקול האבוד שבלבה, אותו הקול שאם אין לו מקום הוא בוכה, דווקא בקשר עם עמר, קשר שהוא כמעט בלתי אפשרי נוכח הפער התהומי המפריד ביניהם בשל הבדלי הגיל, המין והלאום.
                                                                                              
חוה אפשטיין היא סופרת, אבל לפני הכל היא אמנית: ציירת ופסלת. מידע כפול זה אודות המחברת מהווה תשתית להבנת הקול הכפול הבא לידי ביטוי בספרה החדש אם אין לו מקום הוא בוכה.
אפשטיין בוחרת באומץ להעמיד במרכז הספר את נועה, אישה בשלה כבת חמישים, ציירת ויוצרת, גרושה ואם לילדים בוגרים, המחפשת אחר אושר, משמעות ודרך לחייה, ואינה מוכנה עוד להדחיק, לשתוק ולוותר כבעבר, לא על אהבה וגם לא על יצירה וצמיחה אישית.
זהו סיפור על מסע תיקון שעושה נועה, אישה אשר במטרה להבין את נס החיים, מאפשרת גם לבלתי צפוי לקרות ומפתחת קשר רומנטי סבוך ומורכב עם עמר, צעיר ערבי בן עשרים ושמונה שהיא פוגשת בסדנה להעצמה ולמודעות עצמית. המעניין הוא שנועה מצליחה למצוא את עצמה ואת הקול האבוד שבלבה, אותו דקול שאם אין לו מקום הוא בוכה, דווקא בקשר עם עמר, קשר שהוא כמעט בלתי אפשרי נוכח הפער התהומי המפריד ביניהם בשל הבדלי הגיל, המין והלאום.

החיפוש אחר הקול הפנימי מלווה את נועה מתחילת העלילה ועד סופה, ובא לידי ביטוי ביצירה בבחירה של אפשטיין לספר את הסיפור מנקודות מבט שונות ובמספר קולות.
הטקסט הנשי, לפי אורלי לובין (2007), מתעניין בתהליך, במסע, במסלול, והמרכיבים שבו לקוחים מהעולם הנשי, מהדילמות ומהמציאות היום-יומית. הוא מוצא דרך לייצג את החיים הנשיים, להבין אותם ומציע פרספקטיבות חדשות וכפולות, כפי שאפשטיין עושה כאן.
איליין שוואלטר (1981), אחת המייסדות והמובילות את המחקר התיאורטי וההיסטורי של הספרות מהיבטיו הפמיניסטיים, גורסת כי את הסיפורת הנשית יש לקרוא כ'קול כפול', המכיל סיפור 'שולט' וסיפור 'מושתק'.
תיאוריה זו נשענת על המושג שטבע באחטין (1984) 'שיח כפול קולות', שפירושו דיאלוג המתקיים בין קולות שונים ביצירה אחת. לפי שוואלטר, בכתיבה נשית מתקיים שיח כפול קולות מעין זה. קול אחד הוא הקול המצופה מן הכותבת לאור נורמות חברתיות וקודים מוסריים שעיצבו כותבים, מבקרים ומו"לים שהם גברים, והקול האחר, שהוא הקול הנשי האותנטי, הקול שדוכא. תביעתה של שוואלטר מן הספרות וביקורת הספרות היא לאפשר להשמיע ולשמוע את הקול האחר, הקול הנשי שהושתק.
הקריאה בספר של אפשטיין בהקשר הפמיניסטי היא בגדר השמעת הקול הנשי שהודחק והושתק וכעת מוצא את מקומו, כי אם אין לו מקום - הוא בוכה.
אפשטיין עושה שימוש בפוליפוניה כאשר בו-זמנית היא מספרת גם את הסיפור המצופה, הרציונלי וההגיוני וגם את הסיפור הפחות מצופה של הקול הפנימי החושף קו מחשבתי אסוציאטיבי מאוד, נשי ורגשי.
אפשטיין שוזרת את הקול הפנימי לאורך היצירה כולה, כמחשבות, כחלומות כזיכרונות, אך גם מוצאת לו מקום משלו בפרק שלם. כך למשל, בפרק 3 הקול הפנימי טוענת נועה כי הקול הפנימי נשמע במלוא עוצמתו רק מתוך השקט, מתוך הדממה, מתוך ההתבוננות, באמצעות מדיטציות או תקשור:
'הקול הפנימי שלי. אני אנסה לבד להבין מהו, החלטתי. ושם, בסאונה של הבריכה, שכבתי בעיניים עצומות וצנחתי לאִטי אל אולם אפל רחב ידיים שנפקח בתוכי. [......]
"עכשיו אני יודעת מהו הקול הפנימ

י שלי," שיתפתי את טלילה, "הקול הפנימי שלי גוזר עלי להעלות חיוך של אושר על פניו של אדם זר ויקר."
"לא, את לא מבינה," מחתה טלילה, "כשצופייה אמרה 'הקול הפנימי' היא התכוונה לצליל הראשוני, ואצלך לא שמעו שום דבר."
"אולי הקול שלי אילם?" ' (עמוד 19)

אולי באמת הקול של נועה אילם, כמו קולן של נשים רבות שחונכו וגדלו על ברכי הקול הגברי ההחלטי והבטוח ומעולם לא מצאו מקום לקולן כי כלל לא הכירו בקיומו. ואכן הספר הזה הוא מסע לחיפוש אחר הקול האילם.
לשם חשיפת הקול האילם, אפשטיין נעזרת במכחול ובצבע ושוזרת ציורים שלה המלווים את הספר כולו. נדמה כי הקול הפנימי האילם נחשף ונשמע באמצעות השפה האמנותית החזותית, כפי שנועה מיטיבה לתאר:

'אני מוציאה מן התיק את בלוק הציור הקטן שאני לוקחת אתי לכל מקום, הפעם בלוק מנייר הודי צהוב זרוע עלי כותרת של פרח כתום ועליו אני מציירת בעיפרון את הפנים העדינים הללו, את האף הסולד, את הפה החושני, דובדבן אדום, את הלחיים המשויפות ואת שיער המשי השחור.' (עמוד 96)
ההתבוננות הממוקדת בציורים מאפשרת קריאה של העלילה מנקודת מבט שונה בכך שהם מביאים לתוך הסיפור קול נוסף המעניק מימד ונפח לעולמה הפנימי של הגיבורה. הציורים יוצרים קריאה אחרת, מקבילה לסיפור הכתוב, כסיפור בתוך הסיפור.
השימוש שנעשה בציורים בצבע מציג את קולה של המחברת ועמדתה ביחס למסופר. בעוד הספר מודפס על נייר לבן ויוצר רושם של 'עולם בנאלי רגיל', הציורים הצבעוניים והגדולים מעידים על עולמה הפנימי העשיר של המחברת או במילים אחרות: העולם כשלעצמו אינו מעניין, אינו יפה ואינו צבעוני ללא האמנות; עולם האמנות הצבעוני הוא העולם האמיתי של נועה, השוקק חיות וצבעים. ולכן התעקשה המחברת ללוות את הספר הכתוב בדיסק ובו הציורים הצבעוניים.
הציורים משמשים את אפשטיין להצגת נועה ועמר כדמויות בבואה המשלימות זו את זו: היא מציבה אותן גם בעמוד השער, גם במרכז הספר וגם בעמוד האחרון כשתי דמויות הנושקות זו לזו ובאמצעות הנשיקה הופכות לדמות אחת.
הסיפור אינו רק על אישה באמצע החיים אלא סיפור מורכב על האישה-האמנית ועל תהליך האמנות. רעיון זה בא לידי ביטוי גם בכל הציורים שבהם אפשטיין מעמידה אישה במרכז ומתמקדת בנימי נפשה וליבה הפנימיים ובאיבריה האינטימיים וחושפת אותם בפני הקורא.
אפשטיין עצמה מרמזת על הקול המושתק, שאינו הקול הכתוב שחור על גבי הנייר הלבן, אלא אותו קול שהיא מבקשת למצוא לו מקום באמצעות הוצאת
הספר הנוכחי אל האור:
'אני שבה ומהרהרת בצליל הזה של ההרמוניה הזוגית, לא על גבי הנייר, לא בתרגיל סמלי עם אישה. הצליל שניגן באוזני שנינו בגוף החיים, בלב הכלולות, ונִפרט לאינספור קולות מזויפים כשהגיע לאדמת המציאות. הצליל בשלו אני מבקשת לקרוא לספר שאכתוב על נועה ועמר או נועה ועם-מר או נועם מר או נועמר: 'אם אין לו מקום הוא בוכה'.' (עמוד 128)

כאמור, הספר אם אין לו מקום הוא בוכה הוא רומן מסע של אישה באמצע החיים הבוחנת את חייה מפרספקטיבה אחרת ומנסה להביא לתיקונם. המסע של נועה מסתיים בעמודים האחרונים של הספר, כשהיא מוצאת לבסוף את הדרך שלה, וכשהקול המושתק מוצא לו מקום. או אז היא מגיעה למסקנה כי 'כשאת מתקנת את סיפור העבר את מתקנת את ההווה ופותחת דלת למסתרי העתיד'. משפט זה חוזר ומהדהד בראשי. אז זאת הדרך, בלי פחד, וחי נפשי.' (עמוד 286)

הסיפור המתוקן הוא למעשה הסיפור הפמיניסטי, הסיפור המאגד יחד פיסות חיים, פיסות יצירה לכלל מערך שלם, שערכו הכולל עולה על סך מרכיביו בהביאו לידי ביטוי את ההיבט התרפויטי המתקן המלווה את היצירה הנשית.

רות אלמוג (1993) הטיבה להגדיר זאת בשם 'התיקון האמנותי', המתקן את הסיפור שהוכתב על ידי גבר (HIS STORY) תוך שהוא משמיע את הגרסה של האישה לאותו סיפור חיים (HER STORY) ואת הקול הפנימי שלה שהודחק, וזאת הדרך.  כך בדיוק עושה אפשטיין בספר שהיא מגישה לנו, הקוראים, 'בלי פחד וחי נפשי'.

___________________________________
חוה אפשטיין, אם אין לו מקום הוא בוכה, הוצאת לב יחף- סדרת סיפורי אהבה, מחיר 86 שקל


 

 הוסיפי תגובה    שלחי לחברה    גירסה להדפסה
כתבות נוספות במדור  
פתאום באמצע האהבה פתאום באמצע האהבה
הכלה ממומביי הכלה ממומביי
   
-->
 
על סדר היום
החדשות שלנו
מזווית נשית
סטטיסטיקה
הסיפור שלה
סיפורים מהחיים
 
נשים וכסף
נשים ועסקים
יזמות עסקית
שוק העבודה
שוק ההון
צרכנות
 
גוף ונפש
רוחניות
אימון אישי
רפואה אלטרנטיבית
פנג שואי
קבלה
מרפלקסולוגיה ללמידה
 
סטייל
אופנה
טיפוח ויופי
דיאטה ותזונה
עיצובים
חדש על המדף
מבצעים והנחות
 
דרך חיים
הטיפ היומי
אקדמיה לסקס
בריאות
הורות וילדים
הריון ולידה
זוגיות
אוכל
תיירות ונופש
 
סלון
תרבות ואמנות
ספרים
קולנוע וטלוויזיה
מופעים והצגות
תערוכות
 
אודות אסימון |  צרו קשר |  פרסמו אצלנו |  תנאי שימוש |  תקנון רכישה באתר |  אסימון, טיולי חוויה ברוח נשית |  רשימת העסקים
אסימון - © כל הזכויות שמורות
וייזנט - תוכנות לעסקים