באחד מקורסי ההכנה ללידה שהדרכתי, אמר אב חדש, כשהוא מלטף את בטן אשתו ההרה, "נשים הן הרבה יותר מאיתנו. אני בחיים לא הייתי מסוגל לעבור את מה שהיא הולכת לעבור. ובכלל, אנחנו כמו ילדים בני שלוש. מה שלוקח לה שניה להבין, לוקח לי שלוש שעות, אם בכלל". 
התגובה בקבוצה הייתה מעורבת. חלק מהאנשים מיד הנהנו בחיוך. חלק מהגברים התרעמו, והתפתחה שיחה ערה על גבריות, נשיות והעידן החדש. במשך השיחה המלה שחזרה על עצמה רבות הייתה – פחד.  פחד של נשים מגברים ולהיפך, פחד של איבוד זהות ואיבוד כבוד.
המיתוס הגברי ההרואי עובר שינויים דרסטיים, לא פחותים מן השינוי העצום שחל בנשים. כשם שהאשה מנסה לממש את עצמה ואת נשיותה מחדש, ללא תלות במה שהגברים רוצים ממנה, גם לפני הגבר עומד אתגר כזה: לבחור בדרך שאינה כוחנית ועדיין איננה לוקחת ממנו את כבודו ואת עוצמתו.
הפמיניזם הלוחמני של תחילת הדרך עודד מצב לא בריא, שבו כדי להרגיש חזקות יותר, התייחסו הנשים אל הגברים בזלזול. לפחד מן השליטה הגברית, הבאה לידי ביטוי בכח פיסי או בכסף, התלוותה תחושת ביטול – ככל שהגבר חזק, הוא חסר שליטה ולפעמים  מתנהג כמו "עוד ילד במשפחה". הערך הרגשי – האנושי שלו אינו בא לידי ביטוי, וכך האשה עשויה להגיע להתיחסות לגבר כאל "כספומט" או "גולם" שכדאי לתפעל אותו לצרכיה ולצרכי ילדיה.
מצד שני, גברים שחיפשו דרך לתקשורת טובה עם הנשים ויתרו על האיכויות המוצלחות הגבריות שלהם, בתקוה שאם יהיו "נשיים" יותר, יאהבו אותם יותר. בקיצור, המבוכה גדולה, הבלבול קיים, וזהו אחד האתגרים החשובים העומדים לפנינו – גברים ונשים – בהתפתחות האנושית שלנו: מהו גבר בעיני אשה, ויותר מזה, מהו גבר בעיני עצמו?

במקביל לתנועת הנשים, שצמחה לממדי ענק בארצות-הברית ובאירופה, התפתחו  קבוצות גברים, העובדות בכיוונים נפשיים-רוחניים על המהות הגברית, הקשר הרגשי עם האב והאם, עידון הדחפים המיניים, המעבר ממאבקי כח למשחקי אנרגיה, הבנת התפקידים הגבריים באנושות ובטבע, ובעצם - לזקוף את ה"גב" שב"גבר", ולהתבגר כדי להיות באמת גיבור.

המשורר האמריקני הידוע רוברט בליי הצית את ההתעוררות הזו בשיריו ובסיפורי הגבורה המיתולוגיים שהוא סיפר לאחיו לשבט. הוא יצר התכנסויות של גברים, שלא ביקשו להתנתק מן הנשים דווקא או לחזור למציאות ההרסנית-אלימה-דומיננטית של הפאטריארכליות.  הם הגיעו בהמוניהם בשל תחושת אבדן כיוון וזהות, ובתקוה להכיר את עולמם הפנימי, לחלוק את רגשותיהם זה עם זה (ולא רק עם נשים) ולהתעצם מבפנים.
בליי טען שאין זו תגובת-נגד למהפכה הפמיניסטית, אלא זוהי תגובה מאוחרת למהפכה התעשייתית שבגללה יצא האב מן הבית לשעות עבודה ארוכות, והבן הפסיד את הקרבה היומיומית אליו. בזמנים עתיקים היה הבן צמוד לאביו ולסבו, למד מהם את אומנותו, ושאב מהם מידע ומודעות גברית. כיום כל מה שהוא מקבל (אם בכלל) זה כמה דקות-אב עצבניות ביום, אחרי יום עבודה מפרך, וניתוק רגשי מוחלט מהוויה גברית כלשהי.

במאות האחרונות, בשל ההתרחקות שלנו מן הטבע ומן החיים השבטיים, סובלים הגברים מניתוק מעולם החי שאליו היו קרובים במשך מיליוני שנים ומחסך אכזרי של תמיכה מצד זקני השבט. לאן נעלמו טקסי החניכה הגבריים, שכל מה שנותר מהם אצלנו זהו טקס בר המצוה הדתי? זקני השבט, אשר הכינו את מתנת החניכה לצעירים, התעניינו בנשמתם, באחריות שעליהם ליטול על משפחה חדשה, ילדים, הטבע. הם עודדו את הלוחם הצעיר לבצע בצורה הטובה ביותר ובאומץ לב גדול את מה שה"מלך" הפנימי – שהוא הרצון והכיוון הרוחני -  מציב כמטרה, לטובת השבט כולו. טקסי החניכה כללו את הירידה ההכרחית לעולם הצללים – לחוות את כאב הפרידה מן הילדות ומן האם והאב. החונכים לא היו האבות, אלא דמויות גבריות מבוגרות שלקחו על עצמם אחריות ללוות את צעירי הקהילה בדרך.

האם לא מגיעה לגברים הצעירים הזדמנות להתקרב לעולם הרגש שלהם במרחב טקסי בטוח של בני מינם, בקצב שלהם, ללא תחושות אשמה, חוסר ערך עצמי או הכחשה? האם לא רצוי שגברים יוכלו לגעת זה בזה, לחבק, לנחם, בלי חשש מסטיגמת רכרוכיות או הומוסקסואליות?  כל דרך רוחנית ראויה לשמה כוללת קבלה מלאה של עולם הרגש, הסכמה לבכי, לצעקה, לאבל. בלי זה קשה מאד להתבגר.
לנו בארץ נדמה שהצבא הוא טקס חניכה ארוך לקראת בגרות, אלא שהמפקדים "החונכים" בצבא מתעניינים בדרך כלל בהישרדותו, בתפקודו היעיל ובצייתנותו של הלוחם, ולא בנשמתו החופשית או בנפשו המתלבטת.
אחרי תקופת הצבא עוברים הגברים הצעירים תקופה לא קלה של נסיון להשתחרר מ"הראש הקטן", להקשיב לקולות הפנימיים ולדעת את האמת שלהם. בתקופה זו הם זקוקים לליווי של מבוגרים, ולאו דווקא בכיוון החומרי.

על הגברים המבוגרים לעזור בחוכמתם ובניסיון החיים שלהם, לשים לב, להקשיב, לספר על עצמם, לבדוק מחדש את המיתוסים האישיים ואת האמונות שלהם, לחבק, לשיר ולתופף ביחד, ולשאול: איך אתה רוצה להיות כגבר, כאבא, איך אתה בוחר להיות כבן וכאדם בחברה.
החיבור עם האב, מביא לתחושת בטחון ועוגן. רוברט בליי קורא לגבר החונך – אב אימהי. לבני המזל שבינינו זכורה חווית סבא- דוד- מורה- מנטור כזאת, שהאירה את עינינו ברגע חשוב בחיים, גבר בוגר שידע להזין את תלמידו באהבה ללא תנאי בדרך רצופת אתגרים ואחריות.
היום יותר מתמיד כולנו זקוקים להנחיה מעין זו, משום שחיות הפרא האלימות מרימות את ראשיהן ותוקפות. הבלבול כה גדול עד שהתוקפנות הזכרית כמעט ומתקבלת כחלק "טבעי" מן הגבריות, ואפילו לנשים הצעירות והאסרטיביות קשה לעתים להבדיל בין גבריות עוצמתית ובטוחה לבין משחקי כוח וניצול מסוכנים.

הדרך ארוכה והלימוד הכרחי. בשיתוף פעולה בין נשיות בטוחה וגבריות שלווה יחושו שני השבטים האנושיים כבוד אמיתי אלה לאלה, כבוד שלא נובע מפחד או משליטה, אלא מהבנת המטרה המשותפת – לשמור על העולם שלנו, לטפח את הגן המשותף שבו רוקדות ריקוד אינסופי שתי האנרגיות, יין ויאנג, ואין האחת מתקיימת בלי רעותה.

__________________________
איריס יוטבת, gopher://www.irisyotvat.com , מרצה ומטפלת מומחית לטנטרה ולנשיות, מחברת הספר: "סוד אשה –חשיבה חיובית נשית להצלחה", ויוצרת דיסקים לחשיבה חיובית ושירי העצמה.