שמעתי שבפוקהרה קיימת סוכנות לטיולים אתגריים שמנוהלת על-ידי שלוש אחיות.(Three Sisters Adventure Trekking). ביקור באתר האינטרנט שלהן חשף בפני את הפעילות שלהן למען העצמת נשים. אם קודם הסתקרנתי אז עכשיו הסתקרנתי עוד יותר. פגשתי לשיחה את אחת האחיות דיקי צ'טרי.
האחיות מנהלות גם אכסניה שמתגוררות בה נשים רבות. שלוש אנגליות, אמא ושתי בנות חזרו יום קודם מטראק של ארבעה ימים. דיקי מתעניינת בשלומן שואלת אם המסאז' עזר להעביר את כאב הצוואר של אחת מהן. אוירה חמה ונשית.

איך התחלתן את העסק שלכן?
"התחלנו עם אכסניה ומסעדה בפוקהרה. התאכסנו אצלינו טרקריות מכל העולם, שחלקן יצאו לטרקים לבד עם מדריך ופורטר. כשהן חזרו חלקן ספרו לנו על  הטרדות  עברו מהפורטר או המדריך. הן הרגישו רע ולא רצו לחזור יותר לנפאל. אנחנו כנשים הזדהנו איתן והרגשנו את מה שהן עברו וחשבנו איך לעזור להן והחלטתנו לספק להן מדריכות ופורטריות.
בהתחלה לא פרסמנו זאת ולא רצינו שידעו שיש לנו מדריכות מסיבות של מסורת. באותו זמן מקצוע המדריך נחשב לגברי וזה נחשב לא מכובד לנשים להיות מדריכות מאחר והעבודה דורשת לעזוב את הבית ולהיות במקומות שונים מחוץ לבית.
נשים אהבו את השירות שלנו והבנו שיש דרישה למדריכות ויחד עם זאת הבנו שאנחנו צריכות לתת לנשים הכשרה. באותה תקופה 1996, היה קיים ארגון שהכשיר רק גברים להדרכה. פניתי אליהם בבקשה להכשיר גם נשים. הם הופתעו מהבקשה, אך אמרו שאם אגייס 10 נשים הם יבואו להכשיר אותנו. גייסתי את שתי אחיותיי ואחר כך היינו צריכות לגייס עוד 7 נשים. זה היה אתגר רציני כי נשים נרתעו מכך וגם המשפחות לא עודדו אותן בטענה שהמקצוע לא מכובד לנשים. עברנו מדלת לדלת ושכנענו נשים לבוא להכשרה מבלי לעבוד בעתיד בהדרכה, אלא בעבודות משרד. בסופו של דבר זה מה שכנע אותן להצטרף.
את ההכשרה העברנו במסעדה שלנו. הגשנו ארוחת בוקר עד 9:30, אחר כך סגרנו את המסעדה וקיימנו לימודים בין השעות 10:00-17:30 ואחר כך הגשנו ארוחת ערב החל מ-18:30, כך התנהל הקורס הראשון משך חודש וחצי".
בשנת 1998 דיקי יצאה לקורס מתקדם שארך חודש. היא היתה אישה יחידה בין יותר מ-100 גברים. "היה קשה", היא אומרת, "צחקו עלי ועשו בדיחות על חשבוני. חשבו שאני לא אוכל לעשות את העבודה. עשיתי את עצמי חרשת כי רציתי ללמוד ולקבל את התעודה, שאיפשרה לי להפעיל חברה חוקית לטרקים".

בית ספר למדריכות
כדי להכשיר מדריכות האחיות הקימו בית ספר להכשרת מדריכות. "יש לנו כיום בית-ספר שפותח שני קורסים בני חודשיים, 40 נשים בקורס. הקמנו הוסטל לנשים המגיעת אלינו מהכפרים. הן יכולות להתגורר בו משך 6 חודשים חינם ולקבל גם אוכל. במידה והן מתחילות לעבוד הן מעבירות אלינו 15% מההכנסה לתמיכה בארגון".
תהליך ההכשרה תלוי בנשים עצמן ובהשכלה הקודמת שלהן והוא אורך בין חצי שנה לשנתיים-שלוש. בהתחלה הנשים עובדות כפורטריות. זה מאפשר להן ללמוד את מסלולי הטראקים וגם להרוויח כסף. בנוסף הן מקיימות קורסי אנגלית משך השנה שמאפשר למדריכות ללמוד שפה זרה.

לא קשה להיות פורטרית?
"יש משקל מקסימום שהפורטריות רשאיות לסחוב, 12 ק"ג כולל הציוד שלהן", אומרת דיקי ומראה לי את המשקל שנמצא במשרד שלהן. הן דואגות לידע על כך את הטרקריות מראש.

ומה קורה כיום, האם יש יותר מדריכות?
האחיות הצליחו לשנות את יחס החברה למדריכות. השינוי החיובי, קרה בגלל השינוי המשמעותי שעברו המדריכות. הן זכו להשכלה, חלקן המשיכו ללמוד בקולג', הסטנדרטים שלהן עלו, החלומות שלהן השתנו.
"כיום יש יותר מ-100 נשים שעובדות איתנו. קודם לא הגיעו אלינו נשים. כיום פונים אלינו אחים ואבות שמבקשים מאיתנו לקבל את הבנות לקורסים שלנו והם מבקשים שנהפוך אותן מצליחות כמונו".
הנשים שמגיעות אליהן מהכפרים לא בטוחות בעצמן, משפילות מבט, קשה להן לעיתים לומר את שמן בקול רם, מספרת דיקי. אחרי 2-3 שנים, נשים אלו מדריכות טרקריות מחו"ל, מעלות את הטרקריות להרים מביאות אותן חזרה בשלום, זה שיפר לאין שיעור את הבטחון העצמי שלהן. הן נשים שונות עכשיו. דיקי מספרת שחלק מהנשים שחוזרות לכפרים פותחות מלון או בית הארחה וחלקן עובדות כמדריכות עצמאיות ומשתכרות יפה.
"עכשיו החברה מקבלת ומעריכה מאוד את מה שאנחנו עושות. אנחנו עושות הכל הכי טוב, ולכן קשה לומר עלינו משהו רע".

אני מבינה שאת רווקה
"לא התחתנתי אף פעם, כי הייתי עסוקה מידי. לא היה לי זמן לחשוב שהפסדתי משהו. כל החלומות שלי התגשמו והייתי עסוקה בלהגשים אותם. אם הייתי נשואה לא הייתי יכולה לעשות את כל מה שאני עושה, במיוחד בתרבות שלנו". אף אחת לא מהאחיות לא התחתנה. "היינו עסוקות, עכשיו מאוחר מידי, אבל אני לא מתחרטת"

הוסטל לבנות
דיקי מספרת שאמנם אין להן ילדים אך, יש להן 20 ילדות בהוסטל שהן הקימו וכך נחשף עוד סיפור מדהים. האחיות בשיתוף עם ארגונים למניעת ניצול ילדים לעבודה, נוסעות לאזור מוסטנג כדי להציל ילדות שנמסרו על-ידי הוריהן העניים לעבודה בתקווה שהן יקבלו שם חינוך. בפועל הילדות נוצלו לעבודה ולא קבלו שום חינוך. הן איתרו את הילדות והביאו אותן משם להוסטל, שם יש להן בית והן זוכות לחינוך. לשאלתי איך הן הוציאו משם את הילדות דיקי מספרת שהיא נתנה לאנשים להבין שאם לא ימסרו את הבנות, הן לא יביאו לשם תיירים וההכנסה שלהם תפגע.

מה לדעתך הבעיה העיקרית של הנשים בנפאל?
"לנשים יש השכלה נמוכה, כי בתרבות שלנו נשים הולכות לבית הגבר, הן צריכות לטפל במשפחה, בגינה, בשדה, בחיות ולכן לכאורה הן לא זקוקות להשכלה כמו הגבר, אבל נשים זקוקות להשכלה כדי להתקדם".
דיקי מאמינה בכוח החינוך. על עלון שהן הוציאו מופיעה הציטטה הבאה:"נשים לא זקוקות לסימפטיה, הן זקוקות לחינוך ולהזדמנויות".(לוקי צ'טרי).

איך את מסבירה את ההצלחה שלכן, איך זה קרה?
"אנחנו היינו משכילות. אבא שלנו היה שאפתן, למרות שלא היה משכיל. הוא אמר שייתן את העצמות שלו כדי שאנחנו נתחנך. החלום שלו היה לתת לנו חינוך. לאבא היו חברים משכילים והוא רצה שהילדים שלו יהיו כמוהם. הוא השווה אותנו לפרחים ונהג לומר שיש לו גינה קטנה עם פרחים והוא רוצה את את הפרחים הכי טובים וכשם שיש לטפח את הפרחים כך הוא צריך לטפח אותנו ולתת לנו חינוך".

איך האחים שלכן קבלו את ההצלחה שלכן?
"יש לנו 4 אחים. האחים מאוד עוזרים ותומכים בעסק שלנו".

מעפילות לאנפורנה
לקראת סוף השיחה נחשף פרוייקט נוסף של העצמת נשים שבו מעורבות האחיות ממש בימים אלו. ארבע מדריכות שהן הכשירו עומדות למטפס לפסגת האנפורנה באפריל 2011. הן תהיינה הנשים הנפאליות הראשונות שתעשינה זאת. האחיות מגייסות כספים, דואגות להכשרת המדריכות, שנשלחו על-ידן באוגוסט לפולין ולאיטליה להכשרה לטיפוס על קרח. ההתרגשות רבה. הטיפוס מתבצע בשנת התיירות הנפאלית והוא בא להראות את התרומה של הנשים לתיירות וכן להוות העצמה לנשים אחרות בכך שהן תיראנה שכל אישה יכולה להגיע להישגים.

איזה טרק את הכי אוהבת?
"האזור המועדף עלי הוא האנפורנה, אני אוהבת את הטרק לבייס קמפ, שם מוקפים ב-360 מעלות של הרים".

מה גורם לך אושר?
"אני אוהבת להכיר אנשים מכל העולם, להראות להם את הארץ והתרבות הנפלאה של נפאל. זה גורם לי אושר. אני מרגישה שאני מבורכת שאני יכולה לממש לאנשים חלום".

מה התחביבים שלך?
"אני אוהבת ספורט, טרקינג, לרוץ לשחות, לרקוד, לקרוא ספרים, לשמוע מוזיקה, חדשות...יש לי חברים בכל העולם".

מסר לנשים
"נשים הן היצירה הנפלאה של העולם, האל ברא אותנו יפות. אנחנו לא צריכות להרגיש שאנחנו לא יכולות לעשות את זה ואת זה,אלא להפך ואז הכל יהיה לטוב".