שמונה בבוקר במרכז העיר, שקט שידוע למי שמקדים. בית קפה מפהק מוציא שולחנות החוצה והעיר מתלבטת אם לקום לעוד בוקר של ככרות ומאבטחים. באויר ריח של לחמניות טריות, ככרות לחם וככר ציון. והעיר פוקחת עין כמו בצק תופח ושקט שהרימו מעליו את הכיסוי לראות אם גדל נפחו והיא מתכסה וממשיכה לישון. 

אני ממשיכה בדרכי למגרש הרוסים. במעלה רחוב חשין חניה גדולה ואורנים, עצי אורן מאד זקנים. אחריהם נח בנין מאורך ומוזנח, מלבן ישן מאד וחלונות לו רבים. מקום העבודה שלי, בית המשפט. פעם היה כאן נסיך רוסי ולידו נזירים ומבקרים ולוחמים והוא בנה את המבנה הזה כבית חולים.
העלייה קשה ובקצה העלייה ניצבת הכנסיה שלו, של הנסיך הרוסי. בימי ראשון הפעמונים מדנדנים, הנזירים מקיפים אותה ומצלצלים. למעלה ממאתיים שנה שהמבנים צופים על נשים שעולות בעליה הזו ושומרות צעקה בפנים.

נשים שפגשו בנוסעי מסעות הצלב ונשארו כשכרסן בין שיניהן ובביתן חרב למזכרת, או אחיות שאהבו את הרופא עם הזקן והוא נתן את לבו לאחרת.
ואחר כך שנות החמישים של המאה הקודמת ונשים עם תלושים ומדינה שבדרך. ממש כאן, במקום שאני דורכת הן פסעו ולא ידעו מאיפה להביא ארוחה נוספת. ואולי הבעל חיפש עבודה ואולי הוא בכלל נשאר במלחמה אבל כסף לא היה.
ואני הולכת לעבודה אבל במדינה הנהדרת אפשר שגם אלך לעבודה וגם לא תהיה לי ארוחת ערב. פטנטים של קידמה. מדינה עם המצאות. המצאות של מציאות מגוחכת. וגם אני המצאתי את המציאות של עצמי או יותר נכון, מצאתי את המציאות כמו שהיא ואני ממציאה לה פתרונות. אבל החודש אין לי פתרונות. ועצי האורן ברחוב חשין נדו לעברי וסיפרו לי על ילדים שאכלו פירות של אצטרובל ועל אמהות שהכינו מחוביזה ממולאים. והבנין שנראה כמו אנחה אחת גדולה סיפר לי על מרק עדשים זול ונפלא שיש בו גם ויטמינים, גם ברזל וניחוח של ארוחה דשנה.

כיום יש מסביב לבנין מאבטחים. גם כאן יש מאבטח, ליד האורנים. שלא כמותם, הוא צעיר, בריא ורענן ואני תוהה אם הוא יודע ליהנות מפריים.
בעשרים וחמש שנותיו הוא למד להכיר המבורגר, פיצה ובורקס קפואים. מה לו ולמרק עדשים. והלוא הנשים ההן, שהסתובבו כאן עם כרסן בין שיניהן, שדמעו על המזכרת או על הבעל או על המשכורת, ניזונו מן האוכל הזול והטעים ולא היו להן חצי מהתחלואים שהנשים היום לוקות בהם.
נגמרה לי העליה עכשיו ונגמר לי גם אורכו של הבנין ואני נכנסת אל בית המשפט. גלגלי הצדק טוחנים לאט, טוחנים מהר ואני רוצה שיהיה לי הרבה קמח לפני שהכסף ייגמר. אני רוצה גם לחיות בלי מאבטח אבל זה כבר ענין אחר.

בשעות אחר הצהרים יצאתי מן הבנין. יום העבודה שלי נגמר אבל הצעקה שבפנים עדין פוערת את פיה ולא נראה לי שהיא מתכוונת לזוז. הלכתי לשוק במקום ישר הביתה כי צעקה לפעמים מובילה. בלי מחשבה אלא מחוסר ברירה. הבניינים בדרך כבר קצת יותר משוכללים, יש עליהם אריות. ששומרים. שיושבים בצל ומעודדים ציידות. כמוני. הלכתי. וכיון שעד לשוק הגעתי אז מצאתי ירקות בזול ונשאר לי עוד מזומן בשביל כמה נתחים של צלי אדום ובצל לבן.
והצלי רק מבקש שאשאיר אותו שעות ארוכות על האש והבצל הוא לו חבר ויחד הם מבעבעים מן הנוזלים שבהם, בלי תוספות. כמונו, משפחות מקוצצות.

יש פה כמה פירות שהקדימו את זמנם אבל שר האוצר לא מרשה. הוא דואג שהילדים ילמדו את פירות העונה בזמנם הטבעי, כשהמחיר שלהם יותר עממי. אולי כדאי לו להיות שר חינוך, ללמד על עונות של פירות ועל בניינים ואריות. ירושלים קיבלה פרס על שימור מבנים, שר האוצר יכול לקבל פרס על שימור העוני אצל חד-הוריות.

האצבעות שלי מתלוננות על השקיות שנמתחות עליהן אבל כבר אני מגיעה לתחנה והן יוכלו להירגע. ושוב אני נושאת פנים אל האריות לומר להם שלום והאנחה של הבנין ההוא נשמעת עד לכאן אבל הצעקה ההיא, של הציידת, לפני שהיה לה ביד טרף בצורת שקיות ניילון - עכשיו שותקת.
ומחר שוב אפגוש את הכנסיה ואת המבנים של הנסיך הרוסי ובירושלים יש גם כנסיות וגם בתי כנסיות, הרבה הרבה מגורים לאלהים. והוא אשר קובע בסוף אם צפחת השמן תחסר או לא, בלי קשר לבטוח הלאומי.
 
יש מיתולוגיה יוונית ויש מיתולוגיה יהודית ויש מיתולוגיה ממצרים וביטוח לאומי זה רק מוסד. ואני אף פעם לא לבד, כי תמיד היו נשים לביאות וזאבות ועיניים מודאגות ואני ואת היינו פעם נשים ציידות וקטפנו עלים וחלמנו חלומות והיום, כשאשה מבינינו עומדת ללדת אומרים לה הרופאים שהכל תלוי בעצמות האגן ואני אומרת שכשמדובר בילדים, הכי חשוב זה כתפיים חזקות.  

__________________________
ירח מביט - לחלק הראשון של היומן

דברים שרואים מכאן- לחלק השני של היומן

מנגינות שקופות - לחלק השלישי של היומן