הפכי לעמוד הבית
על סדר היום נשים וכסף גוף ונפש סטייל דרך חיים סלון פורומים שדרת אסימון קשרים
כתובת דוא"ל: סיסמא:  עדיין לא חברה?  הצטרפי עכשיו   שכחת סיסמא?
על סדר היום
 |  החדשות שלנו  |  מזווית נשית  |  סטטיסטיקה  |  הסיפור שלה  |  סיפורים מהחיים
סיפורים מהחיים

האמת נמצאת בדברים הקטנים. אנחנו פותחות מדור חדש באסימון שנקרא 'סיפורים מהחיים'. אתן מוזמנות לשלוח אלינו סיפורים קצרים על דברים שקרו לכן, אנקדוטות מהחיים, שבא לכן לשתף בהן את שאר הגולשות  
כתבות נוספות
* בחזרה לפרופורציות
* דו''ח תמונת מצב חברתית
* נסתרות הדרכים
 
     
 
עוד באתר -
ארגוני נשים   |   קווי מצוקה   |   לוח אירועים   |   טיולי נשים   |   קשרים באסימון   |   אינדקס עסקים   |   הצטרפו לקבוצת אסימון   |  
המומלצים -
מתכונים   |   מחשבון נומרולוגיה   |   מחשבוני דיאטה   |   אסטרולוגיה   |   משחקים   |  
asimon180.jpg
    asimon120.jpg
 

לגזור מבפנים - שיעור באומנות
אז ככה, יום אחד הגיעה אלי אחת המצטיינות. ההיא הפרטית שלי. לא הציגה את עצמה. לא אמרה שלום. ישר שלפה מספריים. "וואוו" קראתי כשראיתי את המספריים שלה מתקרבים אלי "מה הקטע?" שיעור באומנות עם מוסר השכל
מאת: טלי לוי
31/01/2010


זה אני. איש שיש לו הכול.
במשך השנים צברתי לא מעט נכסים. בית פרטי, מטוס פרטי, יאכטה פרטית, טיולים פרטיים, חברים פרטיים, מסיבות פרטיות, אוסף פרטי, חשבון בנק פרטי. עטפתי את עצמי בכל הטוב שבעולם. באמת. אבל כידוע, כל טוב יש לו סוף והסוף הזה כמעט תמיד קשור איכשהו למצטיינות.



אז ככה, יום אחד הגיעה אלי אחת המצטיינות. ההיא הפרטית שלי. לא הציגה את עצמה. לא אמרה שלום. ישר שלפה מספריים.
"וואוו" קראתי כשראיתי את המספריים שלה מתקרבים אלי "מה הקטע?"


"שום קטע" ההיא אמרה.
אני לא טיפש. ברור שהיה לי ברור שכן יש קטע, כי אין דבר כזה שמישהי תבוא אליך סתם ככה עם מספריים שלופים. אז ניסיתי להיות יותר חד ולהסביר את עצמי בברור.
"מה זה?" שאלתי והצבעתי עליהם.
"אה. זה" היא חייכה "זה מספריים".
"כן. אני רואה. אבל למה את באה אלי ככה עם מספריים שלופים"? שאלתי.
ההיא התקרבה אלי עוד, כאילו שאני איזה חרש וממרחק מטר אני לא שומע כלום וענתה ברוך "כי אתה צריך לפתוח".

"אה, לפתוח", צחקתי בהקלה לא ברורה "זה בסדר בובה, אני פותח כל הזמן".
"אתה צריך לפתוח" היא חזרה ואמרה "לפתוח ולתת".
ידעתי שבנות זה עם מתוסבך אז לא התרגשתי ועניתי לה משועשע לגמרי –
"נותן. נשבע לך שנותן. פותח ונותן. כל לילה - פותח וגם נותן. בחיי."



ההיא שתקה ורק הסתכלה עלי במבט הרחום הזה כמו המבט שמסתכלים על גור כלבים שנתקעה לו עצם בגרון.
"מה"? שאלתי בעצבנות קלה.
"כלום" היא ענתה ביובש ובבת אחת נעצה את המספריים בבשר שלי.
"אוווץ'" צווחתי בכאב "מה את עושה"?
"פותחת", ההיא ענתה בשיא השלווה והתחילה לגזור כאילו היתה באמצע עבודת יצירה בנייר בחוג של המתנ"ס.
"די. זה כואב לי רצח", צרחתי.
"מצטערת. אין ברירה", היא ענתה והמשיכה לגזור.



ייללתי מרב כאב. "מה את רוצה ממני?" צווחתי.
השאלה שלי הצחיקה אותה מאוד. "ממך? מה אני רוצה ממך? מה כבר אפשר לרצות ממישהו במצבך?", שאלה משועשעת.

התחלתי קצת להתבלבל. לא הבנתי. עד אותו רגע הייתי די בטוח שכן יש לי בית פרטי, מטוס פרטי, יאכטה פרטית, טיולים פרטיים, חברים פרטיים, מסיבות פרטיות, אוסף פרטי, חשבון בנק פרטי - כל הדברים האלה שמעידים שמצבו של אדם די טוב פלוס.
הצחוק שלה בלבל אותי כי חשבתי שהיא בטח רוצה משהו מכל הדברים הפרטיים האלה...
רגע אחר כך צצה בי המסקנה "אה. נו ברור. היא בטח לא יודעת שיש לי. או שהיא כן יודעת אבל לא יודעת מה לבחור."החלטתי שהכי נכון יהיה לשאול אותה ישירות.
"סיבוב על היאכטה "? שאלתי וניסיתי לחייך.
מה אני אגיד, הצחוק הגדול ממקודם היה פצלוח קטן לגמרי לעומת הצחוק שהיא תפסה עכשיו.
"חולת ים או שכנראה היא לא בעניין של יאכטות", הסקתי והמשכתי "מסעדה טובה? את כרטיס האשראי שלי?", ניסיתי לנחש.



בבת אחת הצחוק הגדול שלה גווע והתחלף במבט משועמם שהתחלף שוב במבט תכליתי שהתחלף בפעולה אקטיבית – גזירה. תכליתית.
שוב צרחתי בכאב.
ראיתי שזה מצער אותה מאוד.
"מצטערת. זה הכרחי", היא לחשה לי דומעת.
שוב התחלתי להתבלבל. לא ידעתי על מי אני מרחם יותר עלי או עליה.



עוד לפני שהצלחתי להחליט למי לנגב את הדמעות ההיא גמרה.
לגזור.
היא שלפה את החתיכה הגזורה שלי, הגישה לי אותה ואמרה – "קח. תחזיק".
חשבתי שהכי נכון לאותו שלב יהיה פשוט לציית. אז לקחתי.
"עכשיו תדביק" אמרה.
באופן טבעי מיד כיוונתי את החתיכה למקום ממנו נשלפה.
"לא שם", הבהירה בתוקף.
"אז איפה"? שאלתי רועד כולי.
ההיא נאנחה ואמרה לי, "טוב. תן."
נתתי.



ההיא לקחה את החתיכה שלי ובשיא העדינות פרקה אותה למספר חלקים קטנים.
"תראה איזה יופי" היא לחשה בסיפוק וחייכה אלי קורנת מאושר.
לא הבנתי כלום. אפילו לא הצלחתי להבין איך היא מבינה כל כך טוב שאני לא מבין. כלום.
ההיא התיישבה ליידי והמשיכה – "כל הדברים שיש לך עוטפים אותך מבחוץ. צובעים את החיים שלך מסביב. לפעמים חלק נוגעים בך ממש, משתלבים בך אבל גם מקטינים אותך" היא הסבירה ושאלה – "רואה?"

בקושי יכולתי להרים את הראש אבל כנראה מהפחד הצלחתי.
הסתכלתי על עצמי ועל כל החלקים שלי. תמיד חשבתי שכל הדברים שאספתי לי מגדילים אותי ובאמת פתאום הרגשתי שהם דווקא סוגרים עלי קצת ומקטינים אותי.
"מוזר. עכשיו זה באמת נראה קצת אחרת" הרהרתי. אבל עדיין לא ממש הצלחתי להבין.



"עכשיו תסתכל על החתיכה הזו שהוצאנו ממך", ההיא רכנה לעברי והצביעה על החור. "תראה איזה צבע מיוחד ונדיר יש מתחת, בפנים.
תראה כמה שהיא עצמה, החתיכה, כשאתה משחרר אותה, נפוצה לכל עבר ומעשירה את המקום האחר", אמרה ושוב קרנה כולה.
"תראה כמה אתה גדל".
בחוסר חשק הסתכלתי על הצבע שמתחת. אחר כך הסתכלתי גם עליהן. על החתיכות שלי, במקום החדש. זה לקח קצת זמן. התאמצתי מאוד לראות אבל איכשהו פתאום באמת התחלתי להרגיש שמשהו מהותי ביותר השתנה שם. המשכתי להסתכל, פעם פנימה ופעם על החתיכות, לסירוגין, אבל לא הצלחתי להבין.
שעה אחר כך פתאום קלטתי את זה.
"שיוואוו. זה נכון. היא צודקת. המצטיינת", הרהרתי בסיפוק.

"את יודעת" אמרתי לה", זו הפעם הראשונה בכל החיים הפרטיים שלי שאני מרגיש, שאני באמת באמת גדל. ומתרחב. מבפנים".
היא חייכה.
גם אני חייכתי.



אבל בכל זאת לא הייתי סגור על ההבנה שלי. "אני לא מבין משהו" אמרתי לה "תמיד הוצאתי ממני. תמיד פתחתי את הארנק חופשי. תמיד הזמנתי את כל החבר'ה לבירות עלי. הפקתי מסיבות. קניתי מתנות לכולם. תמיד פינקתי. תמיד פתחתי ונתתי לכמה שיותר...
מה, כל זה לא נחשב?" שאלתי אותה.



ההיא הסתכלה עלי ולא אמרה כלום. המבט שלה הבהיר לי שיש דברים שאני צריך להבין לבד ואם זה יהיה לי מספיק חשוב אני אלמד ואבין אותם בסוף. אפילו שזה ייקח לי אולי חיים שלמים.
"טוב, אני אשתדל" לחשתי.
ישבנו. שותקים. תמיד ידעתי שיש אינטרסים בחיים. הייתי בטוח שההיא באה עם המספריים השלופים שלה, גזרה, הדביקה, הסבירה וטרחה כל כך כי היא רוצה ממני משהו
ועכשיו היא מחכה לקבל את זה.
"נו, אז מה את רוצה ממני ?" שאלתי שוב, הפעם בתקווה כלשהי.
איך שסיימתי לשאול, ההיא התמתחה קצת
(בתנועות ממש יפות יש לציין), יישרה את החצאית, סידרה קצת את השיער ועשתה עוד כל מיני דברים שמסמנים סיום של משהו.

רגע לפני שהסתובבה והתחילה ללכת היא חייכה אלי שוב ואמרה – "כבר אמרתי לך. אני לא רוצה ממך כלום.
רק עברתי כאן, כדי לתת לך את המספריים שלך".




אפילוג 
מישהו יכול לתת לי מספריים בבקשה?


______________________________________________


טאל סטוביק - סטודיו בוטיק לעיצוב ואמנות. מבחר מתנות ייחודיות ומדליקות
20% הנחה מיוחדת לגולשות אסימון 
www.tal-stoobik.com

 

 הוסיפי תגובה    שלחי לחברה    גירסה להדפסה
     תגובות
 
מקסים טלי, מקסים ביותר
, כפר סבא  06/05/2010 12:18:04

תגובה לתגובה
 
כתבות נוספות במדור  
את מי שאת את מי שאת
עליזה לביא בסיור במקלט נשים עליזה לביא בסיור במקלט נשים
נשים בישראל נשים בישראל
אין גירושין ללא גישור מקדים אין גירושין ללא גישור מקדים
הואגינה שוברת טאבו הואגינה שוברת טאבו
   
-->
 
על סדר היום
החדשות שלנו
מזווית נשית
סטטיסטיקה
הסיפור שלה
סיפורים מהחיים
 
נשים וכסף
נשים ועסקים
יזמות עסקית
שוק העבודה
שוק ההון
צרכנות
 
גוף ונפש
רוחניות
אימון אישי
רפואה אלטרנטיבית
פנג שואי
קבלה
מרפלקסולוגיה ללמידה
 
סטייל
אופנה
טיפוח ויופי
דיאטה ותזונה
עיצובים
חדש על המדף
מבצעים והנחות
 
דרך חיים
אקדמיה לסקס
הורות וילדים
בריאות
הריון ולידה
זוגיות
אוכל
תיירות ונופש
 
סלון
תרבות ואמנות
ספרים
קולנוע וטלוויזיה
מופעים והצגות
תערוכות
 
אודות אסימון |  צרו קשר |  פרסמו אצלנו |  תנאי שימוש |  מפת האתר |  ארכיון כתבות |  תקנון רכישה באתר |  אסימון, טיולי חוויה ברוח נשית |  רשימת העסקים
אסימון - © כל הזכויות שמורות      עיצוב: סטודיו Symbols
וייזנט - תוכנות לעסקים