חודשים אני מסתובבת עם תחושת מועקה גדולה, מנסה לחפש , להבין מה מקורה. אולי טראומות ילדות? אולי חוסר סיפוק בעבודה ? או חוסר סרוטנין במוח?
היום הייתה לי הארה, אני נמצאת בגיל השני. נכנסתי מהר לגוגל והקלקתי "הגיל השני". מצאתי שלל מאמרים בנושא הגיל השלישי ופה ושם איזה מאמר בנושא תעסוקה ומציאת מקום עבודה בגיל השני.
אבוי, נדהמתי לגלות, אין דבר כזה הגיל השני, את לא קיימת בגיל השני, אין לך רגשות , לא מחלות, לא התפתחות, לא רצונות. כלום! את מכונה שמגדלת ילדים, מטפחת קריירה, בעל וגינה (אפשר גם מרפסת שמש).
והעיקר שהכל הכל דופק, תורמת את חלקך לחברה. הרי את לא בגיל ההתבגרות ואינך מחפשת את עצמך ואת גם לא בגיל השלישי סופרת את מלאי הסידן שנותר. אז  באיזה תואנה תרשי לעצמך לדבר על כל מה שאת עדיין לא יודעת, על כל מה שעדיין לא חוית, על כל מה שאת עדיין חולמת ועורגת, כל מה שנשמע טיפשי.
אני בת רבע לארבעים ואחת, אין ספק שאני בגיל השני, שהרי אינני בגיל הראשון וגם לא בשלישי. מסקנה אני עמוק בגיל השני.תואר ראשון ושני כבר על הקיר,הקריירה יציבה, הילדים מספיק גדולים על מנת לא לאחוז לך בחצאית רוב שעות היום, הבעל, נו בעל.
מה עושים עם הזמן הפנוי?
לאחר בדיקה מהירה של האפשרויות הקיימות, לארח לא בא לי, לשבת בשיחות סלון ולספר על נפלאותיהם של עוללי, גם לא בא לי,לנהל רומן גם לא אטרקציה, להתנדב, בסדר התנדבתי ,שוב למען החברה.חשוב!
בכל זאת, מה עכשיו? שמישהו יאמר לי מה עכשיו.
 נראה לי שכדאי להתחיל לגלגל איזשהי קונספירציה של תסמונת הגיל השני (תסמונת חשוכת מרפא). הרי יש דבר כזה שנקרא משבר גיל הארבעים (זה שהגברים המציאו) ומה איתנו נשים? האם לנצח נפגר אחריהם? האם לא השכלנו להבין שגם אנו זקוקות לתסמונת כלשהי שתאפשר לנו לעשות את כל מה שלא מצופה מאיתנו, להיות בפוקוס על הרקטום של עצמנו ולקבל הבנה מהחברה, נו הן בגיל השני, אפשר להבין אותן.
זה הבלוג החדש לי, הוא נולד היום ויש לו שם " הגיל השני".