כדרכם של צעירים מאוהבים רבים שהיו לפניהם ויהיו עוד אחריהם אשר מאמינים בכוח האהבה שתשרוד ותתגבר על כל המכשולים.
דרורה היתה תלמידה בכיתה יא' ודרור למד שנה אחת מעליה. שניהם היו תלמידים מצטיינים ופעילים מאד בוועדות השונות של בית הספר. מנהלת בית הספר חשבה שיש להוציא עיתון בית ספרי לאור העובדה שבית הספר חגג עשור לקיומו והשניים זומנו לקחת חלק בפרויקט. 
המנהלת עשתה סבב שמות מהיר לשם היכרות וחילקה את התלמידים לעבודה בצוותים  "דרורה ודרור, שונית ודני, ירדנה וגידי, מיכאלה ומיקי.... יפה, צאו לעבודה. כל צוות ירשום לי רעיונות לעיתון ונתראה בעוד יומיים באותה השעה ובאותו המקום". הסתייגות התלמידים מהחלוקה לא הועילה והמנהלת בשלה "בעוד יומיים באותה השעה ובאותו המקום". כך מצאו עצמם דרורה ודורון שקועים בעבודה על העיתון ובמערכת היחסים שביניהם . נפגשים היו לאחר הלימודים וככל שנפגשו כך האהבה צמחה יותר ויותר והתרחבה כמו גזעו של העץ העתיק.
בתום שנת הלימודים דרור התגייס ודרורה המשיכה ללמוד שנה נוספת בתיכון. אהבתם החזיקה מעמד למרות שדרור שירת רחוק מהבית אך כשיש פלאפונים, אינטרנט ועוד מגשרים על הכול. כשדרורה קיבלה צו גיוס היא רצתה להתגייס לחיל הרפואה שם שירת דרור. קרובה היתה להשגת  מטרתה.

"יש לי בשורה נהדרת " כתב לה יום אחד בצ'ט. "דיברתי עם סבי, ד"ר יעקובסון, עלייך. הוא מקורב לקצין הרפואה הראשי .בזכות הקשרים האישיים נוכל להיות ביחד. הוא יסדר שתשרתי  במסגרת חיל הרפואה ויותר מכך יחד איתי באותו הבסיס". היא הרגישה בעלת מזל שחלומה עומד להתקיים. אך מחשבות לחוד ומציאות לחוד.
אביה חלה מאד ונזקק היה להשתלה בחו"ל. דרורה דחתה את הגיוס והקשר עם דרור עקב כך נותק. עץ התות המשיך לעבות את גזעו ונראה היה שהלב הלך והתרחב ברבות השנים. נראה היה שבסבך האירועים והזמן נשכח.
בחנות הצילום השכונתית עמדה דרורה ליד הדוכן ובידה אחזה צרור של תמונות שזה עתה יצאו מהפיתוח וחיכתה לעודף. היא הביטה בתמונות וליטפה ברוך אחת מהן. האישה שחיכתה אף היא בתור ,לא יכלה שלא להבחין בתנועתה של דרורה והיא הביטה מעבר לכתפיה לעבר התמונה. היתה זו תמונה של אדם שישב זקוף במיטת בית חולים  ומסביבו התקהלות של  רופאים וצוות אחיות.
"סלחי לי, אפשר לשאול  אותך שאלה, שאלה קצת אישית?" פנתה לדרורה בהיסוס. דרורה הסתובבה לעבר האישה, שנראתה מבוגרת ממנה לפחות בשלושים שנה, אישה שניכר בה שהיתה יפה בצעירותה, שיער בלונד ועיניים כחולות. דרורה שאלה את עצמה ואת האישה לפשר ההתעניינות בתמונה.
"קוראים לי יוכי" ודרורה יכלה מיד להבחין במבטא המיוחד של האישה שהעיד ללא צל של ספק שהיא לא ישראלית במקור. היא הצביעה על אחד הרופאים ביד רועדת ובקול חלוש. "נדמה לי שהכרתי את האדם הזה פעם , מזמן. אבל אז הוא היה המורה שלי לפסנתר. הוא היה צעיר בהרבה ושמו היה יעקובסון".
דרורה קיבלה את העודף ואמרה "האמת שלא כל כך התעניינתי. שמחתי שהצילו את אבי. אבל תביטי בתמונה יותר קרוב אולי תצליחי לזהות,בכל זאת עברו כמה שנים טובות". דרורה נתנה את התמונה ליוכי וזו התבוננה בה זמן רב כלא מאמינה. דרורה נזכרה לפתע במשהו  "יעקובסון אמרת? אני הכרתי פעם מישהו שהסב שלו היה רופא בשם יעקובסון אני חושבת שכך קראו לו.ממש עולם קטן אני חייבת לברר ואוכל גם לעדכן אותך אם את רוצה כמובן".
"כמובן כמובן ,האמת שאני חייבת לדעת את זה" ענתה יוכי והוסיפה "זה עניין של חיים ומוות".יוכי לא יכלה להירגע מעצם הגילוי. היא הלכה לביתה וציפתה בציפייה מורטת עצבים לטלפון מדרורה. היא ידעה שפגישה אקראית זו תשנה את חייה.
דרורה הסתקרנה ואף חשבה מה יכול להיות כבר "עניין של חיים ומוות" .היא הרימה טלפון לדרור, מקווה שאחרי כל כך הרבה שנים של נתק ,המספר עדיין אותו מספר. ליבה הלם בחוזקה ,היא סיפרה לו את הסיפור על מפגשה עם האישה הזרה והם קבעו להיפגש למחרת בבית הקפה הסמוך לחנות הצילום. היא הביאה את התמונה שפיתחה והוא אכן זהה את סבו. אכן סבו הציל את חייו של אביה.
"אשמח להיות גם אני בפגישתך עם האישה הזו שטוענת שמכירה את סבי, כלל לא ידעתי שהיה מורה למוזיקה בברלין. מעניין שהוא אף פעם לא סיפר לי על כך.כל מה שאני יודע רק שהוא וסבתי מברלין , הם הכירו שם ועלו יחד לארץ והתחתנו כאן".

הסיפור שלהם תפס תאוצה עת נפגשו עם יוכי. יוכי הביאה את אלבום תמונות המשפחה הישן ושם ראו אותה ,ילדה בת שש יושבת ליד פסנתר כנף גדול ולצידה ניצב המורה למוזיקה- לימים  ד"ר יעקובסון, מנתח בכיר. כבפאזל שמורכב חתיכה אחת אחר חתיכה הצליחו לאחד את הפרטים ולקבל תמונה גדולה שקשרה את גורלם לגורל אחד. סוכם ביניהם שעד שלא יידעו את כל הפרטים במלואם לא יספרו על כך עדיין לאיש.
"היי מירי ,זו יוכי, מה נשמע? בעצם תעזבי מה נשמע,אני חייבת לספר לך על החלום שהתעוררתי ממנו עכשיו"."השתגעת יוכי, השעה חמש לפנות בוקר ואת מעירה אותי. את יודעת שחזרנו אתמול מאד מאוחר מההופעה ואני רגילה לישון לפחות עד הצהריים".
יוכי בקול מתלהב "רצית שאשכח את החלום? נכון שיכולתי לרשום אותו אבל אז זה כבר לא יהיה אותו הדבר, נכון?" באנחה קצרה ובפיהוק רחב הקשיבה מירי לסיפורה של יוכי.
"אז ככה" המשיכה יוכי, "אני עומדת על במה ענקית באולם חשוך, לבושה

בשמלה לבנה כמו כלה ביום חתונתה, לראשי ההילה ולידי החתן שלא היה חתני. עומדים אנו רק שנינו קדים לעבר האורחים שנותרו באפילה".
לפתע נדלקו האורות וראיתי שם אולי כ-1000 איש וכולם באו לכבודי. מחיאות כפיים, קריאות בראוו והתרגשות רבה. בליל של עברית וגרמנית. זה עתה סיימתי את הופעתי בפני נשיאת גרמניה ונשיא המדינה שלנו, פרס. כמובן התרגשתי מאד מהמעמד המיוחד והתרגשתי עוד יותר שבעצם הופעתי באולם בית האופרה, בו שהיתי שעות אינספור עם אבי כשהייתי קטנה. מאחוריי הקלעים וליד הבמה.
לפעמים בלילות, היינו פוקדים את האולם ותמיד ישבנו בשורה הראשונה. אורחיי הכבוד. אבי לבוש בהידור רב כלורד ואני לבושה בשמלות לבנות ונעלי לכה. כמובן שלא שכחתי לענוד את התליון המיוחד. אבן בצורת לב שבפנים היתה תמונתה של אימי. אימי, שהופיעה שנים רבות על במה זו וחלקה אותה עם משפחתה.

האופרה היתה אצלה תמיד במקום הראשון. אבא הקפיד לאמר לי גם כשגדלתי שאין זה כך אך אני הרגשתי שבליבה האומנות שוכנת במקום הראשון, אני בשני ואבא במקום האחרון. לרבות הימים נוכחתי שאכן זה כך. גם אני חונכתי על ברכיי האומנות ויום אחד המורה שלי למוזיקה פסק מלהגיע ואמא גם כן. הייתי כבת שש. בדמעות שלא הצליח להסתירן, אבא אמר לי שהיא נסעה לארץ רחוקה בעקבות חלומה וליבה ולא הוסיף.

"מירי, מירי את עוד איתי בטלפון? מה את שותקת? נרדמת?"
"ובכן תשמעי את הסוף. בסוף ההופעה ולאחר שהתקיימה קבלת פנים מפוארת ניגשתי מאחורי הקלעים להחליף בגדים. נשמעה דפיקה בדלת. הדפיקה היתה חלשה, מהוססת. לרגע חשבתי שאני טועה אך שוב שמעתי את הנקישות. "הדלת פתוחה, היכנסו בבקשה". רגילה הייתי שאורחים פוקדים אותי מדי פעם לאחר ההופעות.

ראיתי אישה כבת 50 לערך. יפה, גבוהה, מהודרת . שיער ארוך, בלונד טבעי ומיד הבחנתי בעיניה הכחולות שצבען כצבע הים. נמשכתי לעיניים אלו כמגנט. קמתי לקראתה והיא נסוגה כמעה לאחור כנרתעת מלהתקרב. לא הבנתי את פשר העניין. בחטף היא ניגשה לעברי, חיבקה אותי בחוזקה, העניקה לי נשיקה על הלחי וסגרה אחריה את הדלת.
נשארתי המומה ואז הבחנתי בתליון שהיה מונח על השידה. לא היתה זה התליון שלי שהרי את התליון שלי הקפדתי שלא להסיר. הרגשתי את דפיקות ליבי ההולמות בי בחוזקה כה רבה עד שחשבתי שאני עומדת להתעלף. עברו שתיים שלוש דקות ובידיים רועדות לקחתי את התליון וכשפתחתי אותו בפנים היתה מונחת תמונתי.
"יש אנשים עם לב של אבן" התנגנה לי לפתע המנגינה בראש. מצאתי גם מעטפה שניכר היה עליה שעברה טבילה של דמעות ובפתק נכתב: "לא אסלח לעולם לעצמי על שנטשתי אותך בגיל צעיר כל כך. הלכתי בעקבות חלומותיי אך דעי לך שלעולם לא הפסקתי לעקוב אחר אלו שלך. אני כה שמחה שאת הולכת בעקבות חלומותייך ומצליחה כל כך". בסוף נרשם בכתב שונה מהכל "באהבה אמא".

יוכי ודרור התרגשו מאד כשסיפרה להם יוכי את החלום. הם שאלו אותה האם יש בו שמץ מהמציאות והאם יש לה תליון שכזה. יוכי סיפרה להם שמרבית הפרטים נכונים ועד היום היא מחפשת את אמה ולשם כך עברה להתגורר בישראל. יוכי הסירה את התליון מצווארה ונתנה לדרור ולדורית להביט בו. "אני לא מבין כלום, איך יתכן הדבר שהאישה בתמונה דומה כל כך לסבתי כשהיתה צעירה ואת אומרת שזו אמא שלך. אולי האישה הזו, אמך, היא אחותה של סבתי וסבי התחתן בעצם עם דודתך? אני כל כך מבולבל".

לאחר שכולם הוצפו בשפע רגשות סוערים ושתיקה שארכה זמן רב הביטה יוכי בדרור והוסיפה "אתה לא מבין?.... לאימי אין אחיות היא היתה בת יחידה. זה אומר הכל".
עתה כשמצאה יוכי את אמה הביולוגית לא ידעה מה לעשות. היא התרגשה שסוף סוף אחרי כל כך שנים היא מצאה את אמה אבל  ברבות השנים היא השלימה כבר פחות או יותר עם עזיבתה. אביה התחתן בשנית ועלה לארץ והיא למרבה האירוניה הלכה בעקבות דרכי האם. היא למדה מוזיקה והופיעה על במות בישראל ובעולם כולו ממש כמו אימה. היתה לה כבר משפחה משלה והיא ידעה עד כמה אהבה ומשפחתיות תופסים חלק כה חשוב בחיים האישיים של האדם. היא חשבה שאולי לא כדאי יהיה להציף שוב את העבר. עבר שיכול להעיב על ההווה והעתיד של כולם או אולי דווקא להיפך.
דרור די הוטרד מהידיעה שלמעשה סבתו נטשה את משפחתה. הוא לא יכול היה לקלוט את העובדה הזו שכל כך לא הלמה את דמותה הטובה, האכפתניקית והאוהבת. הוא שפט אותה לחומרה אך כשחשב על אהבתה הרבה לסבו התרכך בו ליבו. "ובנוסף לכך זכיתי שוב להיפגש איתך דרורה, להחיות את אהבתנו ולבנות יחד עתיד" שיתף את דרורה בלבטיו עת הביטו בלב שחרטו בליבו של עץ התות.

כחצי שנה אחר המפגש עם יוכי "שיחק" לו מזלו ויכול היה לקבל מענה על שאלות כה רבות שהתרוצצו בראשו ובליבו. אימו של דרור החליטה להכין אלבום "חיים שכאלה" על הוריה למען "הדורות הבאים" אמרה וציחקקה. הסבא אכן היה מורה למוזיקה אך כשהגיע לארץ והתחתן עם סבתו נתקל בקשיי קליטה ולכן החליט ללמוד רפואה. סבתו המשיכה להתעסק באומנות זמן מה ולאחר מכן עשתה אף היא תפנית ולמדה הוראה. הוא גם למד שהיתה לו דודה שנפטרה בגיל צעיר מאד וקראו לה יוכי. כנראה על שם יוכי, אותה בת שננטשה בברלין כשהיתה בת שש, אך מסתבר שלא נשכחה.