מנתונים שהתפרסמו בשנת 2006 עולה כי כ-40 ישראלים נעלמים מדי שנה מבלי להשאיר עקבות. חלקם נעלמים מרצון, עוברים מדינה, משנים זהות, ובורחים מגורלם וממשפחתם.
אחרים מוצאים את מותם, אם מפעילות פלילית, ואם בשל אסון שלא היו לו עדים, וכך נותרות בכל שנה נשים נשואות רבות, שעל פי ההלכה היהודית לא יכולות להינשא בשנית, חרף היעדר כל אות חיים מבעליהן.
אלה הנשים העגונות, שחלקן פונות, משהתייאשו, אל מוסדות הרבנות הראשית, על מנת שתותרנה מעגינותן.
מעמדן של העגונות, על פי הדת, אינו שונה ממסורבות הגט. רבות מהן מעוניינות לפתוח פרק חדש בחיים, ולהינשא בשנית, אך לשם כך הן צריכות להיות מותרות מעגינותן.

על פי ההלכה היהודית, אישה נשואה, גם אם היא עגונה, המביאה לעולם ילד, ייחשב הילד לממזר, יוקע מקהל ישראל, וייתקל בבעיות קשות בעתידו, גם כיום.
לדברי עו"ד עינבר לב, העוסקת רבות בדיני משפחה וגירושין, בצה"ל נהוג זה שנים הליך מזורז להתרת עגונות.  
לאחר כשנה מיום היעלמם של בעלים אשר במסגרת פעילות צבאית, יותרו נשותיהם מעגינותם, בהליך מזורז, אשר במסגרתו ייאלצו הנשים להסכים להכרזה שהבעל ייחשב חלל שמקום קבורתו לא נודע.

כך, הנשים העגונות כתוצאה ממלחמת יום הכיפורים, הותרו מעגינותן לאחר כשנה מהיום בו נעלמו עקבותיהם של בעליהן.
בדומה לכך הותרו אלמנות הצוללת "דקר", שנעלמה בשנת 1968, ושרידיה נמצאו רק בשנים האחרונות. מתוך 69 אנשי צוות, היו 16 גברים נשואים, ומכאן 16 נשים עגונות, שמצאו את עצמן ללא בעל וללא מוצא מהנישואין.
כשנה לאחר העלמות הצוללת הותרו הנשים מעגינותן, ממספר סיבות, שחלקן נעוצות בהלכה, וחלקן בסטטיסטיקה, על פיה, באותן נסיבות, הסבירות שמי מהגברים נותר בחיים - אפסית. 

מקרהו של רון ארד, הנו דוגמא לחרב הפיפיות שהמצב ההלכתי כופה על העגונה, ואשר אינו מקל כלל ועיקר את המצב הקשה בו שרויה האישה שעקבות בעלה לא נודעו.
מחד, לצורך הפעלת לחץ מסיבי על מקבלי ההחלטות, להחזרתו של הנווט השבוי, נאלצה המשפחה להראות כי רון ארד בחיים, ואולם, לצורך התרת עגינותה של אשתו, היה עליה להוכיח כי הוא מת, או להסכים לקביעה זו. אי הוודאות בנוגע לגורלו, והסירוב להכריז עליו כחלל, גרמו לכך שאשתו נותרה עגונה שנים ארוכות.  

מי היא אישה עגונה?
על פי הדין האזרחי, חוק הביטוח הלאומי מגדיר עגונה כאישה נשואה, שזה שנתיים נעלמו עקבות בן זוגה, לרבות אישה שבן זוגה נמצא, שלא בהסכמתה, בחוץ לארץ - ולא נשא באותו זמן במזונותיה.
על פי ההלכה, אישה עגונה נחשבת לאישה נשואה "שהלך בעלה למרחקים ואין ידוע אם הוא חי או מת". דהיינו, המדובר באישה נשואה, שבעלה נעלם, ועל כן היא אינה חייה עמו, ומאידך אינה יכולה לקבל ממנו את גטה.
אך עגינות יכולה להתרחש גם בנסיבות בהן הבעל לקה במחלקה קשה (בעל גוסס, או במצב של תרדמת) ואינו יכול לתת לאישה גט, או בשל העדר יכולת פיזית לעשות כן. גם כאשר הבעל לוקה במחלה נפשית, והופך לחולה נפש, אשתו נחשבת על פי ההלכה עגונה, מפני שהוא אינו יכול לתת לה את גטה מדעת, מפני שגט  שכזה לא יהא כשר על פי ההלכה היהודית.
המקרים בהם הופכת אישה בימינו לעגונה, עקב היעלמות בעלה, התמעטו בעשור האחרון, הודות להתקדמות הטכנולוגיה, המאפשרת להפעיל ציבורים שלמים לחיפוש אחר נעדרים, הקושי בזיוף תעודות ודרכונים, האפשרות ממנה נהנות המשטרות בעולם באיתור מיקום של אנשים הנעלמים, בעזרת העקבות הסלולאריים שהשאירו אחריהם, ועוד. אך תופעת העגינות בשל היעלמות הבעל, בהחלט קיימת, וכואבת.
כיום, תופעת העגינות רווחת בעיקר מסרבנות גט, כאשר הבעל שריר וקיים, וניתן לאיתור, אך מסרב לאפשר לאישה לסיים את הנישואין ביניהם.
גם דבקות בלתי מתפשרת של הבעל בתביעה לשלום בית, עשויה לעיתים, לשמש אסטרטגיה דיונית מפוקפקת, המסתירה תחתיה סרבנות גט.

האם עגונות זוכות לתנאים מיוחדים מהמדינה?