בהסתייגות מה, ובכל זאת, קיבלתי החלטה לפרוס את טענותיי ולהאשים את הפלוניות שבבחירת הבני - זוג הפוטנציאלים. באודי מרימה את דגל הגרושה הטרייה, תרה אחריי ניסיונות שווא במציאת הנוסחה לזוגיות הנכונה.

אחריי ה"מזל טוב והסימן טוב" הראשונים חיים בתוך סדין חשמלי. אין סוף לקאוזיות, הנאיביות שבדואט והרצון האמיתי לזכות באהבה. אמיתית או לא. מדיי פעם יש קצר וכך שורדים את הסדין החשמלי. לכשמסיימים את התהליך הסזיפי והמייגע מייצרים סוג של בשלות לזוגיות. זוגיות אחרת. בוגרת יותר, שלמה יותר, מבינה יותר ומלאה בלקחי עבר.

מודה ומתוודה שגם אני נשביתי בעולם ה"ג'יידייט", ההורים היחידניים, כל אפשרות שנקרית בדרכי בה אוכל לפגוש את "הסרג'יו" שלי מתקבלת בברכה. אז נרשמתי. באופן אישי התמגנטי אל הגברים המעניינים, החכמים (בחלקם) וגיליתי את הסוד.

גברים בגילאי 38 – 42 שאיתם יצאתי. יוצאים לדייט ראשון ולא נוגעים. אפילו לא בכרית האצבע. לתדהמתי, הנחתי שהם מעוניינים בקשר זוגי, רציני. התחושה שסוף סוף פגשת בזוגיות נכונה ובריאה הציפה. והנה, אחריי האמירות וההצהרות הבחור נעלם ולא כל כך בטוח שהאדמה פערה את פיה.
כדוגמת ד' איתו יצאתי לאחרונה, איש צבא, נראה מצוין, משוחח ארבע דקות בטלפון ובמסגרתם הוא שואל לשלומך, שניים שלושה הגיגים משותפים ומסכם שיחה.

אחריי הפגישה הראשונה הייתה הרמוניה של שיחות. הפלגנו והגענו לעשר דקות אחריי שבוע. אבל משהו בבחור היה נראה נכון, לראשונה מזה זמן רב הרגשתי טוב. לא הקשבתי ליריית הפתיחה. לא הפכתי רצון לקשר אל מרוץ. הקשבתי בארבע דקות וציפיתי לפגישה הבאה.
הפגישה הבאה הייתה אצלו בבית. עליתי לקפה. בית יפיפה ולבן שאוליב מחווירה על ידו.
קפה איכותי. שיחה עמוקה. ואני מצטופפת על הכורסא. מחכה שיגע. והוא בשלו, "את מאד מוצאת חן בעיני,  את לא מדברת הרבה, אני יכול להסתכל עליך כל הלילה, על מה את חושבת"?

אחרי התהיות הללו הוא ליווה אותי לביתי ולראשונה אחז בידי ומדד את הזמן. שבע דקות בדיוק מביתו אל ביתי.
שוב שיחה בת שבוע, דואגת וחמימה. הוא בבסיס, בתרגיל, ואני בשלי. מצפים לפגישה הבאה. יום שלישי מגיע. נוסעים לפאב האירי בירושלים. שם היינו כתפאורה. כמה מבטים. הרגשנו שמצאנו, הוא פירגן, החמיא, נגע וליטף, אמר ש"יתגעגע והלב מתנפח, מצא את שחיפש". לא נשאר מקום לספק.
יצאנו מהפאב, הוא החזיר אותי לביתי ונישק ולא יכול היה להתרחק. ולמחרת שבויה בערב שלפניי, מחכה לשיחת הארבע דקות ודומיה. יום אחד, יומיים ושלושה. ומגלה שזוהי דרך, שיטה. להגיד בלי שום סיבה רק מהחשש לומר לא ולעורר לב מתנומתו. במקרה שלי תנומה ארוכה.
לפעמים, רק לפעמים, יש מקום למילה.