"אתן לא קמות מהשולחן עד שלא תגמרו לשתות עד הסוף", אמרה אימי בקול תקיף.
בחודשי הסתיו, העונה בה הסלק גדל, הוא היה המאכל העיקרי שעלה על שולחננו ותבשיליו השונים הוגשו כיד המלך ע"י אימי. הוא הוגש בצורת פשטידה שנאפתה בתנור, כקציצות מעורבות עם בשר או עם אורז, לפעמים בתוספת של לימון, ומידי פעם אפשר היה, כך סתם, לנגוס בסלק ולדמיין שהוא תפוח.
אך הגרוע מהכול שאמי הצליחה להפיק מהסלק, הייתה 'החמיצה'.
את צבעה הסגול אהבתי, אך את טעמה שנאתי ביותר.
בתחילת דרכו של הסלק, הייתי אני זו שגידלה אותו. את זירעוניו זרעתי באדמה בדיוק שני ס"מ לעומק כמו שאבא שלי אמר. מידי יום השקתי אותו בהרבה מים, עישבתי את העשבים מסביבו, וגם לחשתי לו מילות אהבה, כמו שראיתי את אימא שלי לוחשת לשושנים הרבות שגדלו אצלנו בגינה.
אהבתי את הטיפול בסלק ודאגתי לבריאותו, אבל ויתרתי על הדאגה שלו לבריאותי.
"קוקו, קוקו" נשמע קולה של הקוקייה שיצאה לרגע מתוך חלון השעון התלוי על הקיר במטבח והודיעה שהשעה הייתה שתיים בצהריים.
עברה כחצי שעה נוספת, אני ואחיותיי עדיין ליד השולחן. לפתע,  אחותי הגדולה בלגימה אחת גמאה את המשקה הסגול הזה ופניה שהתעוותו חיזקו בי את ההחלטה ששפתי לא יתקרבו לכוס הזאת הניצבת מולי.
אחותי הקטנה ישבה ביחד איתי עוד קצת, ובלגימות קטנות, לאט, לאט, לגמה עד הסוף, ומראה 'השפם' שנישאר מעל שפתה העליונה, היה הדבר היחידי שעורר בי צחוק במצב העצוב שבו הייתי.
ואילו אני, לא יכולתי בלגימה אחת, ולא יכולתי בלגימות קטנות.
כולם כבר עזבו את השולחן והלכו כל אחד לעיסוקיו. רק אני בהיתי סביבי, על הזבוב המזמזם לו מסביב למנורה התלויה בתקרת המטבח, על שורת הנמלים שפלשו לתוך הבית מהדשא שבחוץ, ואבא שלי חיפש שבוע שלם את המקום ממנו הן מגיעות.
כמה הייתי רוצה להיות זבוב באותו הרגע, לעוף בחופשיות בחלל הבית ולהסתכל מרחוק על כוס 'החמיצה' ולא להיות חייבת לשתות אותה. אבל כמה לא הייתי רוצה להיות במקומו כאשר אימא שלי מתקרבת אליו בשקט עם מחבט הזבובים ביד, וטראח... מכה עליו והוא מודבק לקיר מבלי יכולת לזוז.
והנמלים? צעדו להן בסך, לאן הן צעדו בתוך הבית שלי, אולי הן ירצו לשתות את החמיצה? ומי שומר עליהן ללכת בקו ישר כל כך?
 גם קנאה זו חלפה מהר לנוכח העתיד הצפוי להן מידו של אבי.
"סיימת לשתות?" נשמע קולה השואל של אימי שבינתיים פרשה לחדר השינה שלה.
זוהי השעה שבדרך כלל היא נמה את מנוחת הצהריים, ואילו אני מפריעה לה לישון.
היא הייתה חייבת להישאר ערה כדי לשמור עלי ועל 'החמיצה' שטרחה על הכנתה בבוקר.
"זה לא טעים", קראתי בקול רם, בתקווה שאולי היא תוותר לי

ותוכל להתהפך על צידה, כמו שהיא אהבה, ותירדם.
"תשתי, יש בזה הרבה ויטמינים, ויהיו לך לחיים אדומות" המשיכה בקול חסר סבלנות.
מי צריך לחיים אדומות? שאלתי את עצמי, גם בלי 'החמיצה' פרצופי קצת אדום בגלל שערי הנוטה לאדום גם הוא, וכשאני מסמיקה, וזה קורה כמעט בכל יום, החברים צוחקים עלי, ועם תוספת 'החמיצה', לא רק יצחקו עלי, אלא גם יברחו ממני כולם...
"קוקו, קוקו", יצאה הקוקייה מחלון השעון ובישרה שהשעה שלש.
עוד שעה עברה לה.
אני מציצה מהמטבח לכוון החדר של אימי, קול רשרוש העיתון סימן לי שהיא עדיין ערה.
חזרתי מהר לשולחן.
אל הזבוב שזמזם לו, הצטרפו עוד כמה זבובים שחגו במעגלים בחלל המטבח. קול זמזומם הצטרף לקול תקתוק השעון ותזמורת זו  נשמעה לי הרבה יותר עליזה ממצב רוחי באותו הרגע. רק הנמלים המשיכו ללכת בשקט, חצו את הכיור לכוון המזווה שבקצה המטבח, ולא ידעתי אם אלו הן אותן הנמלים שראיתי בבוקר, או שנמלים חדשות הצטרפו אליהן.
בחוץ כבר שמעתי את חברותי, שהקדימו לבוא לשחק על הדשא שלנו, הן כנראה לא היו צריכות להילחם את 'מלחמת  החמיצה'.
פתאום, שרר שקט בבית, קולה של אימי לא נשמע, וגם לא רשרוש העיתון.
אולי נרדמה? שאלתי את עצמי.
הצצתי שוב לעבר חדרה, שקט.
התקרבתי על קצות אצבעותיי לעבר חדר השינה, מוכנה בכל רגע של תזוזה מצידה לרוץ חזרה לכוס החמיצה שלי. התקרבתי למיטתה, אני לידה, עיניה היו עצומות. ישנה.
חזרתי מהר למטבח, אף אחד לא ראה אותי, לקחתי בידי את כוס החמיצה התקרבתי לכיור המטבח, ובמהירות שפכתי את כל הנוזל הסגול הזה לתוך הכיור פנימה...
לפני שיצאתי לשחק עם החברות הספקתי לראות את שורת הנמלים יוצאת מהכיור, ממשיכה בדרכה  על השיש של המטבח, כשהיא מסמנת אחריה שביל ארוך וסגול...
"קוקו, קוקו", שמעתי מבחוץ את קולה של הקוקייה שהכריזה על השעה ארבע אחר הצהריים...
'מלחמת החמיצה', הסתיימה...

למדור סיפורי חיים

_____________________________________________
'סיפורים מהחיים' שלכן אנא שלחו אלינו למייל: [email protected]