יש סוגיות בחיים שפשוט קשה לענות עליהן, גם לאלו שעשו פוסט דוקטורט בנושא, או לפחות הקדישו חלק ניכר מחייהם לניסוי ותהייה בפועל. לי למשל, הבטיחה אמא שאני אתחתן אחרת, "עם מישהו שיעשה הכל בשבילך ותחיי כמו מלכה". אז למה אני מתפלאת על כך שאני, במקרה הטוב, לא לבד, ובמקרה הפחות טוב, מקטרת בגלוי או בסתר על בן זוגי?

אחרי כמה שבועות של מריבות על אותם נושאים "הרי גורל" ביני לבין בעלי, לקחתי לעצמי סוף שבוע והתנתקתי מהבית. השארתי אותו עם הילדה ועם הרבה משחקים ודברים טעימים לסופ"ש ונסעתי להורים. החלטתי שלפני שנגיע למסקנות מוטעות, אני הולכת לחפש כמה תשובות בעברי, לתחקר את הוריי, להתקשר לכמה חברות טובות וידידים למודי זוגיות, ולא לחזור הביתה לפני שאלכוד ברשת את הפתרון האמיתי ליחסים המורכבים שלי ושל בני אדם בימינו.
נושקת לארבעים ואחרי קרוב לעשור שנות נישואין, אני לא יושבת על כיסא המלכות כמו שהובטח לי. אבל לפחות כעת, למודת ניסיון ומכות יבשות מהחיים, אני מוכנה להפשיל שרוולים ולנסות לשקם את השקפותיי המעוותות על מחוזות הזוגיות. ואולי גם על הדרך לעשות פוש-אפ לחיי הזוגיים.

חצי נחמה או שקופידון כבר לא חי כאן יותר?
התמקמתי בגינה של בית ילדותי אחר הצהריים עם קפה ולפ-טופ. בגלל שלא ממש ידעתי מאיפה להתחיל לנבור בנבכי האהבה, יצאתי לרשת, לשוטט במצב האנושות הכללי, בתקווה שאצליח לשאוב משם איזו נחמה. אכן מסתבר שזה קורה כמעט לכולם, זה קורה בכל העולם, זאת מגמה. אחוז הגירושין עולה, מספר המתחתנים יורד, ואלה שמתחתנים מביאים, אם בכלל, הרבה פחות ילדים.
כמו כן, מחקרים מבססים את הדעה שהיום 50% מהזוגות מתגרשים ו-40% נשארים גם כשרע להם בשביל איזושהי הרגשת יציבות. ואני לא רוצה לא מזה ולא מזה.
אימי קוראת לי לארוחת ערב, והנה הגיע הזמן לנסות לדוג מהארוחה כמה תשובות לא מתחמקות.

אבא ואימא ביחד כבר שנים, אבל למה הם לא נראים מאושרים?
ברור שלא ציפיתי שהם ישמחו לענות, גם אחרי ששתינו קצת, עדיין שניהם מצטדקים ומתגאים בזוגיות רבת השנים שלהם. זה שווה אלף הוכחות, לא? אבל אותי זה לא משכנע. במיוחד שגם עכשיו כשרק שניהם נותרו בבית, אני מקבלת טלפונים מכל אחד מהם בנפרד - הם לא מרוצים מהביחד. אני רואה את הקשר ביניהם כסוג של עסק, ולא כמו זוגיות שבבסיסה ברית אוהבים. אולי כי אימא מצפה לקבל יחס של מלכה, ואבא מצפה להרגיש מלך, ולא לוותר חס וחלילה, כי אחרת זה מוכיח שהם נכשלו בחיים.
אבל בפועל יש לזה אפקט הפוך, התובענות הזו מכניסה את הזוגיות למתיחות, למדידות, מי עושה תה, מי מטאטא, וכך בני זוג מבלים את חייהם שנים רבות סופרים ומתחשבנים אחד עם השני. וזה מעייף. גם את הילדים.
אבל המסר והדוגמה האישית שקיבלתי בבית, זה בדיוק תוכן התיק שאתו יצאתי לחיים. ואם שלחו אותי החוצה עם נדוניה שמנווטת בין אין סוף דרכים לתחמן ולהתווכח עם בן זוגי עד שאתיש אותו, ואקבל מה שאני רוצה, אז בסופו של יום אני משקפת את הזוגיות המתפוררת שירשתי, ואותה אני מנחילה גם לילדיי.

די לשטיפת המוח של סיפורי אגדה על נסיכות וצפרדעים
מאוחר יותר באותו ערב אספה אותי חברה טובה שלי, מירי, מפיקה בטלוויזיה. שפכתי בפניה את תסכוליי. "מרגע שאנחנו מגיחים לאוויר העולם אנחנו ניזונים מריטואל שמסכם את כל אגדות הילדים, ואת המימד הטלויזיוני עם המסר ההוליוודי הקבוע: "והם חיו באושר ובעושר". ואז אנחנו מתעוררים בשנת 2012 ואין אביר על סוס (או בלי סוס), ואין חיים של מלכה. יש "האח הגדול" שמלמד אותנו בדיוק איך לחיות הכי רע".
אז למה לא משתמשים בטלוויזיה כדי ללמד אותנו שיש דבר עדין כזה שנקרא "קשר"? ולמה לא מנחילים לנו דרך המדיה שיטות טובות באמת כיצד לעשות את זה? נגיד ריאליטי שבו הזוגות לומדים להתחבר על פני השונות שלהם, על פני הכעסים, ומעודדים אותם לבנות איזה גשר קטן מעל השנאה שקמה לפעמים.
מירי צחקה ואמרה: "כי מאמי, כמה זוגות פייטרים כאלה את מכירה?". אבל אני המשכתי, "זהו שהגיע הזמן שילמדו אותנו איך. צריך להתחיל כבר מגן הילדים, בדיוק כמו שמלמדים אותנו א'-ב' וחיבור מספרים".

המשפחות הטובות באמת
רונית ואלי, הם מהמוהיקנים האחרונים שניתן לראות שיש אצלם מעין כבוד הדדי, וקרבה מחממת אל הלב אחרי כל השנים. אי לכך בשבת בצהריים התייצבתי אצלם למנגל, בירה וקבלת התורה כולה.
להלן משנתם (בעוד זה מנפנף על הברביקיו ונואם, היא מהנהנת ועורכת שולחן עם תינוק במנשא) בקצרה: "אם רוצים להיות ביחד, וזה כדאי, אנחנו יצורים חברתיים, אי אפשר לשנות את זה, צריך ללמוד לוותר. אם בני הזוג מספיק מודעים לכך שהאהבה הראשונית מושפעת מהורמונים והיא ברת חלוף, הרי המוכנות לוויתורים הדדים, היא זו שתוליד את האהבה האמיתית, שתחזיק לאורך שנים. הם פונים אחד לשני משם, הם נושמים, אוכלים, חולמים מתוך הויתור ההדדי. וכשהיחסים עולים על שרטון הם חוזרים לאי המבטחים הזה. ויתורים היא הברית הפנימית השמורה ביותר ביניהם. סוד ההצלחה שלהם". אכלתי את השישליק שלי בשתיקה, יש סיכוי להציל את הסירה שלנו?

זוגיות, רגע לפני הייאוש הגדול
חזרתי הביתה במוצ"ש, והזמנתי את בעלי ליין, בוטנים ושיחה מלב אל לב במרפסת. סיפרתי לו על ההכחשה של הוריי, על הפחד שלי להיות כמוהם, על הרעיון לריאליטי שמחנך אותנו לזוגיות, ועל רונית ואלי, שהצליחו לעורר בי קנאה חיובית, שהלוואי שתרבה בינינו את האהבה...
כשהלכנו לישון בעלי אמר לי שהוא נותן לי לייק גדול על ההשקעה, כי אם לא היה כל כך אכפת לי הוא לא יודע איפה היינו היום.
ואני נותנת לייק גדול למי שמוכן לנסות לחולל שינוי כזה עבור עצמו ועבור כולם. בתקווה שכך נביא מהפכה של אהבה גלובלית לעולם.

__________________________________
מיה גרינברג, שחקנית, אמא, פעילה בתנועת הערבות.