ההבדלים בינינו התחילו הרבה לפני שהתחתנו: הוא איש היי-טק, ראציונאליסט, שונא שינויים, שחושב לטווח הרחוק. ואני אומנית, שזה אומר אמוציונאלית, אימפולסיבית שאוהבת שינויים מהירים ודינאמיים.
חודש אחרי שהכרנו, פגשתי חברה מהילדות שמכירה את שנינו, וסיפרתי לה שאנחנו יוצאים. היא היתה מאוד מופתעת, ואמרה: "אין מצב את רגשנית מרחפת והוא ראציונלי עם שתי רגליים על הקרקע". ועם מילות הברכה הללו צעדנו לחופה. האמת, שהיו לנו חודשים מופלאים ביחד, זוג מאוהבים בטירוף, הבטחנו זה לזו שביחד ננצח את כל הבעיות שיעזו להתגלות בינינו. הרגשתי שהוא מאזן אותי ואני מוציאה ממנו משהו חדש שהוא לא הכיר. ובקיצור השלמנו זה את זו. מזל טוב!
כמה שנים עברו, וההבדלים, איך לומר, נעשו יותר משמעותיים, ומה עם ההבטחה לנצח את הבעיות? כנראה הלכה וצברה אבק שלא ניקיתי כי הייתי עסוקה בדברים אחרים. התעקשתי על השאיפות שלי, הוא התבצר בדרישות שלו, וכמעט כל דבר שניסינו לעשות ביחד נגנז או היה כרוך בויכוחים מתישים. כך העברנו תקופה ארוכה, עם הרבה שיחות שהתחילו תמיד ב"מה יהיה?"
להכנס לרגע לנעליים שלו
אני זוכרת שהוא הגיע יום אחד הביתה ואמר "קבלתי הצעה לעשות רילוקיישן מהעבודה, זאת הזדמנות". מליון מחשבות רצו לי בראש, איך, מה, מתי, ובעיקר- מה פתאום?! איך אצור בשפה אחרת, בלי הסביבה התומכת שלי, בארץ נכר, ובלי החמסין והחומוס? לא רציתי אפילו לשמוע על האופציה הזו, לא הכל כסף בחיים. לא התווכחנו, אבל הוא היה קצת עצוב.
בלי שדיבר על זה התחלתי להרגיש כמה זה חשוב לו, ואם להודות באמת, מאז שהכרתי אותו היה לו חשוב יותר מה הוא עושה בעבודה שלו ולא כמה הוא מרויח. זה מה שאני מעריכה בו, החיפוש אחר משמעות בדברים שהוא עושה. התחלתי לשחק בנדמה לי, מה יהיה אם אסכים לנסוע, מה אוכל לעשות. הדמיון המפותח והפסימי שלי נתן לי לשם שינוי כמה ציורים די מעודדים. וגם, הערכתי אותו על כך שהיה מוכן לוותר על החלום שלו למעני. מאוד אבירי בעיני. אז החלטתי להצטרף למשפחת האצולה והסכ
מתי לצאת להרפתקה של כמה שנים.
כשמתעלים מעל כל ההבדלים (אז מה עושים?)
עבר עשור מאז שהתחתנו, אבל מי סופר? ואני חייבת להודות שכמות הוויכוחים ירדה מאוד. איך?
קודם כל ברור לשנינו, שאנחנו רוצים להיות ביחד. לתמיד. אולי זה נשמע פשטני או נאיבי, אבל אחרי שנים ביחד לאזור את האומץ ולהודות בזה בפני עצמנו ואחד כלפי השני, נופח בהצהרה הזו עומק ונותן את הכוח לעמוד בכל מה שמתגלה בינינו ומאיים להפריד. אם חיים עם מחשבה שבכל רגע נתון אפשר להגיד ביי ולחזור להורים, מה שנקרא עם חצי רגל בחוץ, זה ערובה לאיומים שמחלישים את הקשר.
לאחר שמגיעים להחלטה הפנימית וההדדית הזו בינינו, הכל נהיה פשוט יותר וקצר יותר. כי אחרי זמן מה שכל אחד מתבצר ברצונות של עצמו אנחנו זוכרים שיש גם צד שני שיש גם לו צרכים, וגם הוא בטוח שהוא צודק. אז אולי הוא באמת צודק. לפחות לפי ההרגשה שלו.
מה שהשתנה זה שאם יש ויכוח אז הוא נהיה אוורירי ומתפוגג מהר, ובדרך כלל עם צחוק. תחושת הקשר גוברת עם כל מהמורה ומכשול ושיתוף הפעולה מתחזק.
אפשר לסכם ולומר שלאחר כל הניסיון שצברנו יחד, אין לי ספק, שבזוגיות ובמשפחה הדרך היחידה להצליח לחיות יחד, ולחיות טוב, היא להתעלות מעל כל ההבדלים, שזה בעצם להפנים סופית עם העובדה שכל אחד שונה, להתחיל לכבד את זה ואפילו להנות מזה, וחשוב ביותר להתרגל לוותר, זה עושה את החיים ביחד הרבה הרבה יותר זורמים. כי העיקר העומד לנגד עינינו תמיד זה שאנחנו רוצים להיות ביחד, כנגד כל ההבדלים.
____________________________
מיה גרינברג, שחקנית, אמא, פעילה ב"
תנועת הערבות".