כל אדם בר דעת שואף במהלך חייו לטפס מעלה ולכבוש את פסגת ההצלחה. הוא לא ינוח ולא ישקוט על אף הקשיים הרבים הפוקדים אותו במסע חייו, עד אשר יבוא אל שערי ההצלחה. מיד עם הגעת ההישגים, מוצף לב האדם בתחושה נעימה של התרוממות רוח ובצדק רב. אך נשאלת השאלה האם ראוי לו לאדם להתגאות במעשיו, להתנשא מעל כולם ולראות את פרי עמלו כמובן מאליו או להודות ולהכיר על החסד הטוב שנעשה עימו.

האמת היא כי האדם, נזר הבריאה, הוא בעל התכונות הנשגבות ביותר ומהווה שליט מוחלט על החי והצומח בעולם. כמיהתו להישגים, לתהילה, לכיבוש ולעשירות היא אין סופית. היא זו הנובעת הן מתוך הנשמה הבוערת בקרבו המייצגת את ההשתקפות האלוקית והן מתוך יכולת הבחירה החופשית שהוענקה לו מבוראו. כפי שנאמר: "ותחסרהו מעט מאלוקים" (תהילים ח' , ו).

מבין כלל הרגשות המציפים את לב האדם לרגש הגאווה שמור מקום עיקרי בסולם הערכים השליליים. תורת הקבלה מלמדת כי הגאווה יונקת את חיותה וכוחה משורשי השקר שבטבע האנושי. המתגאה רואה את עצמו נעלה מסביבתו ומתנהל בחשיבות עצמית מופרזת. כאשר תחושת הערך העצמי של האדם אינה עומדת בקנה אחד עם הערך שמייחסים לו רוב האנשים סביבו, ובמיוחד כשתחושת הערך העצמי הופכת לדמיונית ומנותקת מן המציאות והמחזיק בה מטשטש את הגבולות שבין אמת עובדתית ובין תחושת החשיבות העצמית הגאווה הופכת ליהירות. הואיל והאדם אינו נותן דעתו על הסתירות העומדות כחומה בינו ובין המציאות. כאשר האדם עורך השוואות  בינו לזולתו שלא על בסיס תוצאות והישגים אלא משום הדגשת עליונותו ותו לא ניתן לכנות זאת התנשאות.

תורת הקבלה מלמדת כי כל גאוותן נמצא ביריבות עם האלוקים בבחינת: "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה " (דברים ח, י"ז). הוא אינו מוכן להכיר בעובדה כי גאוותו מעקרת מתוכו את ההסתכלות הנכונה על המציאות. הוא רואה בפירות ההצלחה דבר מובן מאליו, יפנה את גבו לבוראו, ישלול כל אפשרות של התערבות עליונה במעשי ידיו ולא יכיר טובה על מזלו הטוב ששפר עליו. המתגאה לא יעצור לשאול: "האם אני באמת שלטתי בכל הנסיבות שבגינן זכיתי להזדמנות או שמא עמדה לצידי מידת חסד מבורכת שבזכות

ה קצרתי הצלחה ?". מכאן נובע המקור לטעות גורלית. כידוע החיים רצופים עליות ומורדות ומי שיתקשה להתרומם ממדרגתו הנמוכה לאחר כשלון הוא דווקא האדם שנפל ברשת הגאווה. ההיסטוריה האנושית רוויה במקרים שבהם הגאווה התפתחה לכדי מימדים לא הגיוניים בעליל עד טיעון ומרד כנגד האל. לדוגמה: דור הפלגא שביקש למרוד בקב"ה ובנה את מגדל בבל שבראשו מוצב פסל בדמות אדם האוחז בידו חרב שלופה ומונפת לשמים- סימן לגאווה מפלצתית המובילה להתגרות בני האנוש בבורא על עצם שליטתו האבסולוטית בעולם.

כאמור, היהדות מייחסת לגאווה האנושית מידה רעה ורואה בה גסות רוח וזחיחות דעת ואם לא די בכך, היא אף נתפסת כטיפשות וכנבערות. הרמב"ן, מקובל עצום מגדולי חכמי ספרד שחיבר פירוש למקרא, התייחס לגאווה ואמר: "כי הגאווה מידה מגונה ונמאסת אצל האלוהים. כי לה' לבדו הגדולה והרוממות ולו לבדו התהילה ובו יתהלל האדם. תועבת ה' כל גבה לב" ( דברים י" ז). לעומת זאת הגאווה נתפסת כעניין חיובי רק כאשר מדובר בקב"ה כפי שנאמר בשירת הים: "אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים" (שמות, טו').

נטייתם של בעלי הגאווה היא להמעיט בערכם של אחרים ולהתייחס לזולת בחוסר סובלנות ובשתלטנות. הם רואים עצמם עומדים בראש הפירמידה ומביטים על האחרים בזלזול הנראים להם קטנים אך בל נשכח כי המרחק משחק לשני הצדדים כך שגם הסביבה רואה בגאוותן אדם קטן. לכן מומלץ להיפרד ממידת הגאווה המרחיקה אותנו מהמהות העצמית שלנו ונזכור תמיד עד כמה אנו רחוקים ממיצוי הפוטנציאל הטמון בנו.

הכנסו לפורום הקבלה בהנהלת יצחק אהרון

_____________________________
יצחק אהרון, ראש מרכז "חכמה" יועץ וחוקר של תורת הקבלה. טל' 03-9220784