לא פלא שנשבר לי הגב.
אומנם השבר הזה לא היה עובר הגדרת זהות בעולם הרפואי, אבל ככה זה הרגיש. בדיוק במקום שבו למלאכים יוצאות הכנפיים התחיל הסדק. בלי להתעלם מהעובדה שצידו השני של הסדק הוא משכן הלב.
יצאתי להתבוננות.
כשהגוף כואב ההקשבה מתחדדת.
-"קראת לי", שואלת ההקשבה את הגוף.
-"את לא שומעת, אז אני מכאיב לך כדי שתקשיבי", זועף הגוף שניה לפני שסדק קטן במיקום הכנפיים נפער לו.

זהו זה. נשבר לי הגב. אני נסדקת.
מרימה את הראש מבעד לרשימת המטלות ב-out look.
לוקחת צעד אחורה.
ועוד אחד קטן.
חצי סיבוב ראש ימינה. בדיוק כפי שעושה כלב מתפלא.
"למה הוא מוצף ה- out look, למה"? אני שואלת אותי.
"לא רק בגלל הכסף", אני מודה. "לא ולא".
"מה יש שם ששווה בשבילו לרוץ ככה"? מנסה להדק התבוננות.
עוד פגישה. ועוד ייעוץ. ושיווק. והתנדבות. ויוגה לגוף. והרצאה. וסרט. וארוחת שישי. וטלפונים. ו- smsים, ומיילים. ועוד פגישה. וכך חולפות השבועות. עונות השנה מתחלפות. ועוד ייעוץ.

מבין ענני הריצה יוצאת לה איזו גברת גאוותנית למדי. תכירו גבירותיי ורבותיי – 'גברת מצוינות'. עקבים גבוהים, כובע רחב שוליים מעוטר נוצה, הגרסא המלוקקת והנשית לחתול במגפיים. יהירה וצקצקנית.

גם כן זאתי.
בגללה כל הריצות.
צלילי אסימון נופל רמים הם כמו פעמוני אורגן בכנסייה נוצרית.
כעת הכל ברור.
ה-כל בגללה.

- "תגידי, את לא מתביישת להעביד אותי כך בפרך"? אני מתחננת רק לשמוע למה.
- "אין לי זמן להשיב לך. מכינה את הלו"ז למחר" היא אפילו לא מסובבת ראש אליי.
- "מה יעזרו לי כל התארים? כל הכרות התודה? הסדק בכנפיים כואב לי. צריכה מנוחה"        
 

   אני יורה לעברה.
- "יעבור לך. תני גז. חבל על כל רגע של עיכוב. יש לך יעדים לכבוש. להגיע למטרה.
    את עוד פה"?
היא כל כך קרירה. מקפיאה לי את הלב. חשוכים הם חדרי הלב. והיא עוד מצליפה ביד חופשית בלי רחמים. נטולת חמלה שכמותה.

שניה או שתיים אחרי שנופל אסימון יש סיכוי גדול לשנות את כל הלגו של הנשמה.
ליישר את הצליעה. כאילו מעולם לא היתה.
"'צלי', מה ? אה, הצליעה ההיא. כבר מזמן איננה".

רצתי כאילו מישהו יזכור. רצתי. לא ידעתי בכלל למה אני רצה כמו משוגעת.
לא פלא שנסדקו לי הכנפיים. שמישהו יעצור את הרכבת. אני רוצה לרדת. לעשות איזה קפה קטן, בפינג'אן, מושקע. כזה שעושים בטיולים.
למלא את הריאות באויר טהור וטרי.
להרים הראש אל מעבר לכתפיים ולראות ירוק. הרבה ירוק. כזה שצומח מהאדמה.
הרבה יותר שווה עכשיו.
"לרוץ אמרת?, "לא תודה. טוב לי פה".
למתוח את עמוד השדרה. הכל פיקס. שום סדק. גמישות ואסרטיביות גם יחד.

רכב עוצר במעלה הגבעה. תיק נזרק אל עבר השדה.
ממנו יורדת בקלילות גברת חדשה. גבירותיי ורבותיי קבלו את 'גברת הרמוניה'.
חיוך משובב, עשב בר נעוץ בין שיניה. סוחפת. זורמת. מתנועעת.
גברת הרמוניה מדליקה. ילדת טבע.

ותבוא הרמוניה אל חיי ותשתלב (בהרמוניה זורמת).
ותתיישב בחדרי הלב החשוכים ותדליק נרות.
ותמלא את ה- out look בחצי דלי של זמן העשרה פנאי ובילוי.
ואת החצי השני תשאיר למלאכה, פרנסה, מצוות ונתינה.
ותשלח חיוך עגול לעברי.
מסמנת לי אוקיי עם היד.

תענוגות החיים.
ממשיכה בטוב.