אני הולכת עם אהובי ברחובות המתוקים של מדינת ישראל. ירושלים. בנק. סידורים.
הבנקאית שיושבת מאחורי הדלפק לובשת חולצה פתוחה וכול הפרונט שלה נשפך החוצה.
"עזוב" אני אומרת לאיש "אני אטפל בזה". חבל על העיניים שלו.
עוברים בדרך לקנות גלידה. המוכרת, בלונדינית, בחורה נחמדה מאוד, עומדת ואני יכולה לראות לה בפרוטרוט את עיגולי הפיטמה- על אמת, לא מתחת לחולצה.
אני חושבת מה להגיד לאישי. שוב עזוב? זה לא קצת חולני? בקצב הזה הוא באמת יתקע בעמודים כשהוא הולך ברחוב.
נכנסים. האיש שם לב. מוריד עיניים לרצפה. מבקש גלידת קפה. המוכרת קצת מפלרטטת איתו בחן, הוא עונה לה בקצרה.
יושבים בחוץ. אני שואלת אותו אם הוא היה מעדיף שאני הייתי הולכת לקנות לו את הגלידה במקומו?
הוא עונה שכן. "כול מראה אחר מלבדיך, אני לא מעוניין לראות."

מה זה פמניזם? -שריפת חזיות? להראות כמו גברים? לעבוד כמו גברים? לדבר כמו גברים? פמינזם זה צניעות!

שנה לפני כן, אנחנו הולכים בפריז- עיר תרבותית ועל זה אין מה להתווכח.
נכנסים לבנק- הבנקאית לובשת מדים סגורים. נכנסים לחנות- המוכרת לובשת מדים, ילדות חוזרות מבית ספר עם מדים. מדים- מה כול כך מסובך?
רוצה לראות ציצי- לך למועדון. רוצה לקנות בסופר? למה אני צריכה להתקל בשדיים של הקופאית, המארגנת, והמנקה??
שנתיים לפני כן- הונג קונג- עיר מטורפת מבחינת קדמה וטכנולוגיה חדשה. הרחוב- מלא בחולצות שלושת רבעי כאילו לורד קיטש חזרו לאופנה.
איזה חתיכות ההונג קונגיות האלה.. רק מה- חסודות ולא מתביישות להיות כאלה.


צניעות. מה קרה? לא חייב להיות איראן. אבל איך זה אסטתי כשהרחוב לא מטונף בבר-רפאליות כאלה ואחרות.
וכן, אף אחת פה לא רוצה שהגבר שלה ייתקל באיזה איבר כזה או אחר..
ואני? כבר מזמן אף אחד - לא שורק לי, לא נוגע בי בלי רשות, לא מדבר אלי וקורא לי "כוסית"- שזה הכינוי הכי מעליב בעולם. באמת.
למה? כי אני לובשת חולצה סגורה עם שרוול סבבה, לא צמודה מדי, חצאית אביבית מהממת (לאחרות: ג'ינס ומכנסיים אחרות) כי אני לא מסתלבטת עם כול איזה כונף ברחוב,
כי אני לא רוצה להיות רשות הרבים. בבית שלי? מה שבא לי! בחוץ? התחשבי בסביבה!
 
פותר את ההטרדות המיניות ברחוב, פותר אותך ממגעילולים שמציקים, מכניס אסטתיקה לרחובות. רשות הרבים- עיריית פריז קוראת לזה.
אני קוראת לזה- פאמניזם!