כבר ארבעה ימים אני צרודה.
היום לא דיברתי בכלל בעבודה. אם לא הייתה ברירה, לחשתי. אפילו הקול הסקסי שהיה לי נעלם. אולי אקח יומיים חופש, שלא אדבר בכלל. אולי השתיקה תעזור לי. אני מרגישה טוב. אין חום, אין כאב גרון. חיונית. הכל בסדר. לא יודעת למה הגרון הזה החליט לשבוק.
חזרתי מהעבודה, חיבוק עם הבת שלי.
"מה העניינים?" שאלתי, "הכל בסדר" היא ענתה ופרשה לחדרה.
קצת סידרתי את הבית, התיישבתי לקפה ושקעתי בכלום של הטלוויזיה. הבת שלי הגיחה לסלון, אמרה שקוראים לי בסקייפ, ויצאה לחצר.
הלכתי לחדרה, שם המחשב.
שומר המסך ריקד את ריקודו. הזזתי את העכבר, כדי לראות מי קורה לי במחשב, אבל ראיתי שהסקייפ גלמוד. אף אחד לא היה שם.
פתאום נייר צנח לרצפה.
התכופפתי לרצפה, הרמתי את הנייר, ושמתי על השולחן. הנייר היה מקופל לשניים ובזוית העין ראיתי רק את השורה האחרונה של הדף.
היה כתוב "שאימא תשתוק".
החסרתי פעימה.
פתחתי את הדף וקראתי מה שכתוב.
הכותרת הייתה מודגשת בקו: למה כדאי לי לעשות שיעורי בית?
מתחת היה כתובים המון נימוקים- נימוק בכל שורה
כדי שאני אוכל לעבור בחינת בגרות
כדי שאוכל אחרי הצבא ללמוד מה שאני רוצה
כדי להצליח במבחנים
כדי שאלמד לנהל את עצמי.
בשורה לפני אחרונה היה כתוב "שאמא תרד ממני"
את השורה האחרונה קראתי שוב ושוב " שאמא תשתוק"...
המילים הדהדו לי בחזקה... שאמא תשתוק... שאמא תשתוק...
לקחתי נשימה עמוקה. חזרתי לסלון, לקפה, למחשבות, לשתיקה.
"נו, דיברת?" הבת שלי עברה ביעף, לא ממתינה לתשובה.
"לא. לא היה שם אף אחד. אולי עדיף. הבנתי שאני מדברת יותר מידי. אני לומדת להקשיב".