המורה לנפאלית הראשון שלי
היום יצאתי לדרך לננגי, המקום בו אני אמורה להעביר את החודשיים + הבאים. ננגי היא כפר קטן בו גרות כ-130 משפחות באזור האנפורנה. על כך בהמשך.
היציאה לננגי היא מפוקהרה. נוסעים לישוב בני ומשם עולים ברגל לננגי הממוקמת בגובה של 2300 מטר.
בשעה 6:30 בבוקר חיכתה לי המונית לבני. נסיעה של 3 שעות. כדי להעביר את הזמן ביקשתי מהנהג שילמד אותי לספור בנפאלית. 1-10 הלך די מהר. 11-20 קצת יותר קשה. כשרציתי לרוץ הלאה הסתבר לי ש-21, ו-22 וכו' הן מילים שלא מבוססות על ההגיון של עשרים ואחד עשרים ושנים. הפסקתי ללמוד לספור. הנהג עשה לי מבחנים בדרך. מידי פעם הפסיק את הרדיו וביקש ממני לספור. הוא צהל כל פעם שעשיתי זאת נכון. פעם הפתעתי אותו וספרתי מהסוף להתחלה.  כך העברנו את הנסיעה בהאזנה למוסיקת פופ נפאלית, ספירה וקצת פטפוטים באנגלית . לקראת סוף הנסיעה קראתי לו המורה  שלי לנפאלית,  me teacher"", אמר לי ועינו זרחו.

מפגש בבני
בדרך לבני קבלתי שיחת טלפון בה נאמר לי שמחביר פון רוצה מאוד לפגוש אותי והוא מחכה לי בבני. מחביר פון ,  הוא איש מיוחד, מהחולמים המבצעים. החלום שלו היה להביא אינטרנט לכפרים המנותקים בנפאל, והצליח. כיום הוא מרשת ברשת אלחוטית את כפרי נפאל באזורים נרחבים. מעבר לכך, הוא הקים לאחרונה פרויקט תיירות אקולוגית בכפר באמצעותו הוא רוצה לממן את ההשכלה בכפר ואלו רק שנים מהפרוייקטים שלו הרבים.
מחביר יצא לקראתי ממסעדה מקומית הושיט את היד, אך התנצל שאיננו יכול ללחוץ את הידי, כי שלו משומנת. הוא היה באמצע ארוחת דלבט עם דגיגים. גם אני קבלתי לשמחתי צלחת דלבט שמסתבר שהחזיקה אותי להמשך היום. לאחר הארוחה שוחחנו והוא הסביר לי במה היה מעדיף שאעסוק בכפר. בן אדם צנוע ועניו שהצליח לעשות שינוי משמעותי.



לטפס, לטפס ולטפס
הציעו לי לעלות לננגי בג'יפ. בלוג שקראתי לפני הנסיעה שכנעה אותי שעדיף לי ללכת ברגל. ב- 10:30 התחלנו טק ואני לעלות ברגל לננגי.  עלינו שעה, עלינו שעתיים בחום נוראי, וזאת היתה רק ההתחלה. העליה תלולה ולא מפותלת, מדרגות אבן גבוהות. הלכנו שלוש שעות והיעד היה עוד רחוק. כמעט שגמרתי את כל המים שהבאתי ולכן טק השאיר אותי רגע בכפר והלך לקנות מים.
ישבתי  ולאט, לאט התחילו להתגודד סביבי בשקט וממש בלי להטריד, 7 ילדים, אחר-כך הצטרפה אמא ושתי בנותיה הקטנות שסחבו סלי ענק עם עפר ועוד נערה.  הם מסתכלים עלי ואני עליהם. הוצאתי חבילת סוכריות ונתתי לילדים והם חלקו אותם ביניהם. ילד אחד נשאר בלי סוכריה. פתאום ראיתי ילד מרים סוכריה מאובקת מהרצפה ונותן אותה לחבר שלו.
טק חזר עם בקבוקי מים מינארליים ואבקת גלוקוז לאנרגיה. במבואות הכפר טק היה נחוש להשיג לי מקל הליכה, מה שהסתבר מאוחר יותר כצעד נבון. הוא הצליח למצוא רק מקל קטן ואז ראה את אחד מזקני הכפר הולך עם מקל טוב. כמה מילים בנפאלית והזקן נתן לי את המקל שלו. "זה בסדר, אין לך מה לדאוג", אמר לי טק.
כך המשכנו לטפס עד השעה 17:00, טיפוס שנראה בעיני אינסופי.  בשלב מסויים היתי ממש ממוטטת, מטפסת חמש דקות, נחה מספר דקות וחושבת על הג'יפ שויתרתי עליו.
היעד הסופי לטיפוס היה הבית הלבן בו היינו אמורים לאכול ולהמשיך משם בדרך ישירה וירידה. הבית נראה כל כך רחוק  אך, בסוף הגענו אליו. אני שתיתי תה שחור וטק אכל ארוחה לא מזוהה.

לראות מראה שמימי ולשכוח מהכל
רגע  אחרי הלידה כשאמא רואה לראשונה את התינוק שלה היא שוכחת את כל הכאבי הלידה. ברגע שראיתי  את השקיעה בהימליה שכחתי את הטיפוס. המראה היה נפלא. הרי ענק מושלגים אדמדמים, שנראה כאילו מישהו צייר אותם בשמים. מראה שאי אפשר לתאר במילים.
בערב, בחושך, הגענו לננגי.

ולסיום
אחרי כל טיפוס יש ירידה. לפעמים הטיפוס ארוך יותר ולפעמים הירידה ארוכה יותר אך, תמיד יש ירידה.