בדיחה טובה
את מוטי אני מכירה מהאינטרנט. הוא מופיע בהרבה תמונות של ננגי, דמות ציורית כזאת. מוטי זה הכינוי שלו, הפרוש אמר לי זה סבא. הוא זה שמנהל את החממה אליה החלטתי ללכת היום. כשנכנסתי לחממה הוא בחן אותי, שאל אותי עם אני מהמתנדבים ולאט, לאט התפתחה ביננו שיחה. אמרתי לו שאני רוצה לעבוד אצלו בחממה הוא שמח ואמר לי לבוא ביום ראשון. "את יודעת את הדרך", שאל. "אני פה, לא", עניתי. אחרי רגע הוא הבין את הציניות והתחיל לצחוק. "זאת היה בדיחה", אמר מתפוצץ מצחוק. "כן", עניתי. "בדיחה טובה, בדיחה טובה", אמר והמשיך לצחוק. מזמן לא הצלחתי להצחיק מישהו ככה.
מה זה הכתב הזה?
כל היום לא היה חשמל ולכן ישבתי בחוץ לכתוב כמה דברים במחברת  ואח"כ לקרוא קצת. לרגע שכחתי שאין דבר כזה לשבת לבד בחוץ לאורך זמן.  מורי בית הספר הסמוך אוהבים להגיע ולשבת על הספסלים בחוץ. המורה שהגיע, שהסתבר שהוא המורה לנפאלית, שאל אותי באיזה שפה אני כותבת הסברתי שזאת עברית ושזאת שפה שכותבים מימין לשמאל. הוא ישב מסוקרן ובקש ממני לכתוב משהו ולראות איך כותבים בעברית.  כתבתי והסברתי לו שבשפה העברית אין עיצורים דבר שהפתיע אותו. כתבתי את כל הא'-ב' בכתב ובדפוס והסברתי שיש כתב שונה לכתב ודפוס. הוא בקש ממני להקריא לו קצת מהספר  שהיה איתי כדי לשמוע עברית ולמרבה האירוניה מצאתי את עצמי מקריאה  קטע מהספר יקומים מקבילים בעברית, לנפאלי בכפר נידח. לאט, לאט החלו  מגיעים עוד ועוד מורים ותלמידים שגילו עניין בשפה המוזרה הזאת ושוב ושוב התבקשתי להסביר על נפלאות העברית ולכתוב את השמות של כמה מהם בעברית. שיעור לא צפוי באמצע היום.



לילה
היא עברה לידי עם תיק ממנו השתלשל סטטוסקופ ומד לחץ דם. נמסטה והיא עצרה לשיחה. את עובדת במרפאה שאלתי? כן ענתה ואני גם גננת. לרבות מהנשים שפגשתי עד עכשיו יש כמה עיסוקים משך היום. בקשתי ממנה למדוד לי לחץ דם וכמובן שניאותה. הכל בסדר, לחץ הדם לי שלי הוא  120/80  ומשם המשיכה שיחה לבבית שבסופה הוזמנתי לביתה אבל לא היום, כי הבית שלה לא מסודר. מוכר אה?

מסיבת הפתעה
היום הסתבר שזה יום ההולדת של שלי. מייקל החבר שלה הצליח לארגן לה עוגה בכפר. תכננו לחזור ממעבדת המחשבים והפעם לאכול אוכל משלנו. לילה בכל זאת באה להכין דלבט ומייקל הלך לומר לה שלא תכין כי זה היום החופשי שלה. אני התנדבתי להכין פסטה.
נכנסתי למטבח והתחלתי להכין את הפסטה וכעבור מספר דקות הופיעה לילה שוב, הפעם באה להראות לי את הילד שלה.  היא שוב התנדבה להכין אוכל וכשהסברתי לה שאני כבר מכינה היא התישבה לידי במטבח. כעבור כמה זמן הופיע מישהו שראה אותי מבשלת ואותה לא עושה כלום וזה לא הסתדר לו.  הוא ניסה לשכנע אותי בכל זאת לתת ללילה להכין דלבט. "מה את תבשלי לכולם", שאל? "כן, שלילה תנוח", עניתי.
ואז, הדלת נפתחה ושיירה של  יותר מעשרה אנשים החלה להיכנס בזה אחרי זה  למגורים שלנו. הם שמעו שלשלי יש יום הולדת והם באו לחגוג. באותו רגע הבנתי למה היתה הכוונה ב"את תבשלי לכולם".
הזעקתי את מיגל למטבח להתייעצות של מה עושים עכשיו  ושלחתי אותו לברר מה העניינים. הוא חזר ואמר שנראה  לו שהם באו רק בשביל העוגה.
כך התחילה מסיבת הפתעה אמיתית. כולם יושבים מסביב, אוכלים עוגה, שרים. מבקשים מכולנו לשיר בשפה שלנו שירי יום הולדת ואין תזוזה.  כפתרון דיפלומטי וברוח ישראלית  הלכתי למאגר שלי והבאתי צלוחית עם תמרים מהארץ, צלוחית עם שקדים וצלוחית עם אגוזי קשיו. כולם התלהבו ואכלו שאלו אינסוף שאלות על התמרים ושוב אין תזוזה, ממשיכים לשיר. לבסוף בקשו משלי שתגיד כמה מילים והיא כמובן הודתה נרגשת לכולם. ולסיום, אחרי רגע של שתיקה אחד הנוכחים אמר טוב נשאיר אתכם לאכול. הרגשתי ממש רע והסברתי שלא ידעתי מה צפוי והבטחתי לבשל במיוחד עבורם ספגטי.



ולסיום
לחיות במקום בלי הפרעות מיותרות, ללא טלפונים, מסרונים, טלוויזיה, המולת רחוב, בעיות חנייה, מביא למחשבה צלולה ובהירה – פוקוס.