שמי מיכל דן ואני בת 35. נולדתי בחיפה לשני הורים מאוד תומכים ומעודדים, שהעניקו את חייהם עבור שני ילדיהם.ילדותי הייתה מאוד מאושרת והייתי ילדה פתוחה, חייכנית ומנהיגה.

בתור ילדה אני תמיד זוכרת התארגנות של קבוצות סביבי, השתתפות בטקסי בית הספר בתפקידים ראשיים, ביטחון עצמי ואושר. בהגיעי לגיל 12 נאלצתי לשים גשר ליישור שיניים בפי ומאותו יום חל שינוי מאוד משמעותי בחיי, שישפיע על מהלך חיי ועל עתידי.
בתקופה זו החלה קבוצת ילדים להעליב אותי, לפגוע בי ולערער את בטחוני העצמי בכך שתקפו את מראי החיצוני כתוצאה מהגשר שהיה בפי. הם היו נוהגים להציק לי, להעליב במילות גנאי וכו.
כתוצאה מכך, אני זוכרת את עצמי מסתגרת, מפסיקה להצביע בכיתה ולהשתתף בטקסים ע"מ שלא יראו את הגשר שבפי וכל שיכולתי לראות במראה היתה ילדה מכוערת ולא חכמה וזאת תמונה שנחרטה במוחי ולא הצלחתי להעלימה.
לאחר שכבר הסירו את הגשר, הנזק כבר נעשה ואני זוכרת שפיתחתי פחד קהל איום ונורא וסירבתי לחלוטין לעמוד מול קהל לכל אורך תקופת התיכון.
בהתבגרותי התמודדתי עם בעיות של חוסר ביטחון במראי החיצוני, פחדתי שלא אמצא חבר שיאהב אותי וכבר כשמצאתי אהבה הייתי בטוחה שהוא יעזוב אותי מיד, כיוון שאני לא שווה.

וכך המשיכו החיים. היו לי מערכות יחסים רומנטיות בהמשך חיי שבהם תמיד בחרתי להיות עם בן זוג שהרגשתי שאוכל להתנשאות מעליו ע"מ שארגיש חכמה יותר ומושכת יותר מבן זוגי ולא ארגיש נחותה ממנו. כאשר הכרתי את מי שלימים יהיה בעלי, נתקלתי בפעם הראשונה במישהו ששוה לי ואינני יכולה לגמד אותו.
כתוצאה מכך נוצרו הרבה מאבקי כוח וכמעט פרידות והזוגיות היתה חזקה ואוהבת אך מאוד מאתגרת ומסובכת.

התחתנתי עם בעלי כאשר הייתי בת 26 וידעתי שאני אוהבת אותו אך היו לי ספקות רבות לגבי הקשר כיוון שתמיד ראיתי את עצמי קטנה וחסרת ערך לעומתו והייתי כל הזמן עסוקה בלהוכיח להפך.
לאחר שנה בערך נכנסתי להריון עם בני הראשון והכל החל לזרום בצורה שוטפת עד ש... עברתי תאונת דרכים כאשר הייתי בחודש שביעי להריוני.
אושפזתי בבית החולים והכל היה בסדר אך לאחר 4 ימים איבדתי את בני בהיותו עובר.
הרגשתי שחרב עליי עולמי ושלעולם לא אוכל להשתקם וגם הרגשת הקורבנות בחיי (שלא מגיע לי שום דבר טוב) חזרה ביתר שאת.
עברתי לידה שבסופה נולד עובר ללא רוח חיים וחזרתי אל חיי. למראית עין הכל היה בסדר אך בתוכי כמובן שהייתה מערבולת רגשית מאוד קשה.
לא הבנתי למה זה קרה לי? לא הבנתי איך אני הולכת לצאת מזה?, כל מה שראיתי סביבי היו , פתאום, נשים בהריון או עם תינוקות בעגלות ואני הייתי ללא בני וללא תקוה.
עברה חצי שנה וכתוצאה מהטראומה הנפשית לא הצלחתי להכנס להריון ופניתי לטיפולי פוריות. לאחר כשנה של טיפולי פוריות לא קלים, נכנסתי שוב להריון, א

ך עברתי הפלה טבעית בשבוע צעיר.

כמובן שהרגשתי שהגורל מתאכזר אליי וששוב זה באשמתי ושכנראה לא מגיע לי להיות מאושרת.
יחד עם זאת הצלחתי להשתקם ולאחר 3 חודשים, באורח פלא נכנסתי להריון באופן טבעי.
ההריון שעבר עליי היה הריון מאוד קשה ולחוץ ובני נולד לאחר קשיים רבים בשבוע 37 בזירוז.
אין לתאר את האושר שבני הכניס לחיי ואת הטעם שהוא נתן להם. הרגשתי שוב שאני מחייכת אך משהו עדיין היה חסר.
הריבים עם בעלו גברו, התסכול בו נמצאתי גבר והרגשתי שהנה , למרות הולדת בני אני לא מאושרת.
הרגשתי תסכול עם מי שאני (לא מוגשמת ולא מועצמת) והרגשתי כאילו אני תקועה בחיי וללא אוויר לנשימה ואז גיליתי את הרייקי.
הלכתי ללמוד במכללת מירב ושם עברתי תהליך מאוד חזק של קבלה עצמית, ויתור על אשמתי בנוגע לאובדן בני, ויתור על רגשות האשם הנוראיים שאפפו אותי, שלווה ורגיעה. הרגשתי פתאום כיצד חיי מתחילים להתאזן ועברתי תהליך מדהים של נקיון רגשי.
כמו כן עשיתי תהליך פרידה מהעובר שלא הצלחתי להביא לעולם והרגשתי שאני מוכנה לצאת לדרך חדשה.

לאחר שעברנו דירה, פעם נוספת, הרגשתי שלמרות השלווה והאיזון שהשגתי בחיי, שאני עדיין לא מוגשמת מבחינה מקצועית (וזה תמיד היה שם וקצת הלך לאיבוד עקב המרדף להבאת ילד לעולם) והלכתי ללמוד אימון אישי.

בקורס גיליתי דברים רבים על דפוסי ההתנהגות בהם אני פועלת בחיי וראיתי שאחד הדפוסים בחיי הוא לזרוק את האחריות על כשלונות בחיי- על אחרים, לשים את עצמי במקום של חלשה וקורבנית ע"מ שלא אצטרך להתמודד עם אכזבות ולהיות במקום של פחד מתוך חשש שאינני טובה מספיק.
תוך כדי כך עברתי פורום אימון מאוד חזק ועוצמתי בו הצלחתי לראשונה בחיי להבין שאני אכן מספיק טובה ואפילו יכולה לתרום ולהוות השראה עבור אחרים בחיי.
כתוצאה מכך ראיתי לנכון להציב לי לי למטרה להגשים את ייעוד חיי ולהוות השראה עבור בני אדם אחרים וכמו כן להפוך למאמנת ולמטפלת ולעזור לאנשים אחרים, גם, להשיג את פריצות הדרך בחייהם ואת הגשמת חלומותיהם.
 

למדור סיפורי חיים

_____________________________________________
'סיפורים מהחיים' שלכן אנא שלחו אלינו למייל: [email protected]