לבטים
האם אני עוזבת מוקדם מידי? האם הייתי צריכה להישאר יותר בננגי? האם באמת מיציתי את החוויה? האם תרמתי במשהו למקום? בימים האחרונים התלבטתי אם אני אכן עושה את הצעד הנכון בכך שאני ממשיכה הלאה, או שהייתי צריכה לדבוק במקום עוד שבועים-שלושה. אחרי תקופה ארוכה של שקט הלבטים נפלו עלי בהפתעה. מזמן לא התלבטתי, פשוט חייתי. נראה ששכחתי להתלבט. מצאתי את עצמי 'חופרת' כשהכל סביבי מתנהל בפשטות גמורה.
תחליטי כבר: כן או לא, חזרתי ואמרתי לעצמי. אחרי שלושה, ארבעה ימים של התחבטויות החלטתי לעזוב. כרגע אני שלמה עם ההחלטה שגיבשתי. יש לי עוד חודש לפסק זמן שלקחתי והדרך בה בחרתי להמשיך נראית לי נכונה.
יום שבת אני עולה על הג'יפ ונוסעת. סוגרת ופותחת בו זמנית דף נוסף במסע, משאירה מאחור מקום בו חוויתי חוויות מדהימות וממשיכה הלאה והאין זו מהות החיים?
הבית העגול
פרידות
ככל שמתבגרים פרידות הופכות להיות קלות, יותר ויותר. השנים מלמדות שאנשים יוצאים מחייך ואנשים אחרים נכנסים לחייך כל הזמן. בכל פרידה יש רגע שבו נוצרת קרבה גדולה בין האנשים שנפרדים. זהו רגע שבו מבינים שאת האדם הזה, שאיתו בילנו, חלקנו שבריר מחיינו, אולי לא נראה יותר לעולם. מן רגע שבו אנחנו מבינים שהכל קצוב בחיינו, כולל החיים שלנו עצמם. אנחנו מתחבקים, מתנשקים, מבטיחים לשמור על קשר ויודעים שרק במקרים בודדים זה אכן קורה.
הבוקר נפרדתי מג'אמן וצ'נדרה שני מורים שגרתי איתם ביחד בבית העגול בננג'י. אני גרתי בקומה העליונה והם בתחתונה. בכל בוקר נפגשנו על ספסל האבן שליד הבית, מנהלים שיחת בוקר קלה. בערבים התחממנו ביחד ליד תנור, דברנו, צחקנו, שחקנו קלפים, טאקי.
ג'מאן, המורה לכלכלה, הוא בעל משפחה. יש לו שני ילדים קטנים. הוא גר בננגי ואישתו והילדים בכפר אחר מרחק יום נסיעה. "לפעמים אני מרגיש לא שקט, מתגעגע הביתה", אמר לי בשקט האופייני לו. הוא מנגן על גיטרה ותוף ואוהב לשיר.
ציטרה, המורה לאנגלית הוא בחור צעיר, אנרגטי, מלא שאיפות. הוא בעל תואר שני בחינוך ורוצה להשלים תואר שלישי בחו"ל. הוא מטפח גינת פרחים יפהפיה סביב לבית העגול. תמיד צוחק ושמח. לפני שנסע הוא צילם את הפרח האהוב עליו במצלמת הטלפון שלו. "אם אתגעגע, אוכל לראות את התמונה של הפרח שלי", אמר לי. חייכתי ונזכרתי בנסיך הקטן והשושנה שלו. ממש לפני שעזב גילה לי שהוא רוצה לכתוב רומן.
נפרדנו בתקווה שנתראה פעם, התחבקנו והם נסעו. הבוקר ענן כיסה את הכפר ואני יצאתי לצלם.
המורות של ננגי - מאיה מימין
ארוחת ערב אצל רומן
רומן הוא מנהל בית הספר האזורי בננגי, בעבר היה ראש הכפר ועדיין נראה שהוא מנהל את הכפר בפועל. הוא נשואי למאיה, מורה בכיתות הנמוכות. "אתם רוצים לאכול מומו ממולא בבשר באפאלו"? שאל אותנו. אותו יום הוא קנה בשר באפלו והזמין אותנו לארוחת ערב. מומו הוא מאכל לאומי נפאלי מעין כיסונים ממולאים בירקות או בשר, בדרך כלל עוף, אותם מאדים בסיר אידוי.
התארחנו במטבח הביתי. רומן ואישתו מאיה הכינו את האוכל בעוד אנחנו יושבים מסביב על הרצפה. מצרכי המזון היו מוכנים אך, את הבישול החלו רק כשהגענו. בזמן שחיכינו לארוחה הגישו לנו ספל רוקסי, משקה אלכוהולי מקומי שקוף אותו מכינים מדוחן או אורז.
את האוכל הכינו על תנור רצפה נמוך שחומם בעצי הסקה.
רומן ישב במרכז ליד התנור והכין קארי בעוד מאיה יושבת בצד ומגישה לו בשקט את מצרכי המזון והתבלינים. אחרי הכנת הקארי רומן החל בטיגון בשר הבאפלו הטחון בעוד מאיה יושבת בצד ומכינה עיגולי בצק למומו. רומן הגיש לנו צלחת מלאה באורז, דאלבט וקארי וכל הזמן דאג לשאול אם אנחנו רוצים עוד אוכל. המארחים לא נוהגים לאכול עד שהאורחים מסיימים את הארוחה כי תפקידם הוא לדאוג לאורחים.
בעוד אנחנו אוכלים רומן החל למלא את עיגולי הבצק בבשר ולהניח אותם בסיר האידוי. בעל ואישה יושבים בשקט זה לצד זה, מכינים אוכל וכמעט ולא מחליפים מילה.
כשסיימנו לאכול מאיה הגישה לבעלה צלחת מלאה באוכל. רומן התישב בצד, החל לאכול, לועס בקול ואילו היא תפסה את מקום המארחת במרכז. לרגע לא התאפקה וטעמה מומו אחד. "את אוהבת מומו?" שאלנו אותה. "כן", היא ענתה מחייכת בבישנות. "איזה מומו את מעדיפה"? "אני אוהבת מומו עוף", ענתה "אבל העוף מאוד יקר".
את מאיה הכרתי כבר קודם, כחלק מחבורת המורות לכיתות הנמוכות. נשים המכירות אחת את השניה שנים, חבורה המצטיירת כעליזה. בבית של רומן לקח לי זמן להבחין שאישתו היא מאיה שאני מכירה. היא ישבה כנועה ליד בעלה וברור היה מי הגבר בבית. רק כשיצא מן החדר היא חזרה להיות מאיה שהכרתי ושוחחה איתנו.
בסוף הערב רומן הוביל אותנו, בדרך חשוכה, חזרה לבית העגול. הוא נשאר ללון בחדר הפנוי של אחד המורים.
בתוך ענן
ולסיום
הבוקר נפרדתי מקלייר, מארק וטים שלושה סטודנטים צעירים מאנגליה שבאו לננגי להתנדב, לתקופה של שבועיים, במסגרת לימודי החינוך באוניברסיטה. קלייר לימדה אנגלית, מארק לימד אנגלית ורגבי וטים לימד חשבון. פרידה קלה.