אחרי עונות רבות של גסיסה איטית וגמגומים חלושים של קור וחום, הוא שבק סופית. המזגן המיני מרכזי.
אז יום או יומיים לפני שהגשם הגדול מפתיע, אני קוראת למוטי המזגנאי,
שמגיע מצויד בכלים גדולים ובזוג ידיים מיובלות המכוסות בסיד שכבר יבש בהן עד שהפך לחלק מצבען הטבעי,
ובהתלהבות גדולה הוא שובר קודח הורס בונה וממזג לנו חמימות עוטפת וקרירות צוננת לימים שעוד יבואו.
והבית הופך תוך זמן קצר לשדה של חול ואבנים ואבק ולכלוך.
ואז אחרי שבוע של תנאי שדה מודיע מוטי שזהו. הוא מחזיר לנו את הבית, כולל השדה.
ואני מתחילה לפרק ולמיין את ארגזי הקרטון ולבדוק מה ניתן להשליך לפני שהניירת חוזרת למקומה הקודם והפעם לנצח נצחים.
ובין המיונים אני שולפת דפים ישנים ומגלה
שם מכתבים שהילדים מיענו אלינו בשלבים שונים של חייהם. ברגעי מצוקה וברגעי התרגשות וחסד.
והם מלאים באהבה וכאב ושיתוף ותובנות והסכמות ומרידות וכעסים ועוד אינסוף רגשות חזקים ורגשות סותרים,
שרק ילדים יכולים להביע באמת הפשוטה שלהם.
ואני מתיישבת בתוך שלוליות האבק וקוראת וקוראת וקוראת, ומרגישה איך המסע הזה בזמן מסיר איתו המון אבק..
וכאשר האיש שלי חוזר מיום עבודה, הוא מוצא אותי יושבת כך בתוך האור החורפי האוזל,
ובמקום תשובה אני מפַנה לו מקום בתוך השלולית הלבנה שבאור הגווע נראית עכשיו אפורה מאוד,
מזיזה הצידה כמה אבנים, ומזמינה אותו להצטרף.