קשה לאבד. קשה יותר לאבד מישהו קרוב בידיעה חסרת האונים שהוא כבר לא יחזור. פתאום, כל דבר קטן מזכיר אותו.
כשאת נזכרת ברגעים שהיו לכם ביחד, דווקא הרגעים הכי קטנים ולא משמעותיים שאף פעם לא חשבת שתזכרי, דווקא הם צפים ועולים, ואת נזכרת.
ואת מחייכת ואז מזילה דמעה.
כשאת קמה בבוקר ומכינה לעצמך קפה בספל שהוא קנה מהביקור האחרון של בניו יורק, את נזכרת שהוא סיפר לך כמה קטן הוא הרגיש בעיר הגדולה וכמה התגעגע הביתה.
כשאת נוסעת בדרך לעבודה וברדיו מתנגן השיר שהוא כל כך אהב, את נזכרת בפעם ההיא שחזרתם מהאירוע ונאבדת בדרך והיית עצבנית וקיללת כל הדרך ואז השיר הזה התנגן והוא פתח את החלון, נתן לרוח לפרוע את שיערו וצרח את מילות השיר בקולי קולות, את נזכרת איך צחקתם אז, איך היה לו כישרון להרגיע אותך, איך הרגשת שאת מאושרת. את מחייכת ואז מזילה דמעה.
כשאת חולפת עם הרכב ברחוב ז'בוטינסקי ברמת גן ונזכרת בתדרוך שהוא נתן ליעד שהיית צריכה להגיע אליו, עכשיו את כבר מכירה את הדרך בעיינים עצומות, חבל שהוא לא יכול להיות גאה בך.
כשאת מכינה לעצמך ארוחת ערב, את נזכרת בפעם ההיא שחזרת הביתה וראית חביתה תלויה על התקרה. את נזכרת שהוא סיפר לך שהוא ניסה להפתיע אותך ולהיות שף ליום אחד.
לפני שאת נרדמת את עוצמת עיניים ומנסה לשחזר בתוך החושך שעוטף אותך את תמונת הפנים שלו. התמונה הזאת הולכת ומתקהה אבל את בכל זאת מצליחה לראות את העיינים שלו, את תווי הפנים שלו, את החיוך שלו. הוא תמיד מחייך אלייך בתוך החושך הזה. את מחייכת לעצמך בחושך ואז מזילה דמעה ונרדמת.
וגם שם הוא מופיע, תמיד נכנס לחלום, תמיד משתעשע בתת מודע שלך שהוא עדיין חי, עדיין שם, כל חלום כל כך מוחשי, כל כך אמיתי, עד שמגיע הבוקר.
ואז את קמה ליום חדש, לעוד יום של געגוע, לעוד יום של זיכרון.