דילו
אתמול נגשה אלי הימקומארי ואמרה:"דניאלה את עוד מעט עוזבת ואני רוצה לבשל לך ולמיגל ארוחת ערב בבית שלי. משך שהותי בננגי יצרתי לא מעט קשרים אך, מעט מאוד הוזמנתי לבתיהם של התושבים. לפני שהגעתי לכפר אמרו לי שככה זה יהיה ולכן התרגשתי לקבל את ההזמנה. את הימקומארי אני מאוד אוהבת ומאוד סיקרן אותי לראות את הבית שלה.
היא גרה בכפר, בבית קטן, עם גיסתה. הבית המשפחתי הגדול משמש כרגע כמחסן מאחר ובעלה והילדות גרות בפוקרה. חדר קטן במבנה בוץ בו יש שתי מחצלות לשינה, ארון קטן ובצד תנור בישול נפאלי שעובד על עצי הסקה. החלונות לא אטומים ועם מיגל חשבנו על הקור ששורר בבית בחורף. הימקומארי מגדלת חתול, חיית בית נדירה כאן בנפאל. "איך קוראים לחתול"? שאלתי. "לחתול אין שם", היא השיבה. כי חיות לא מקבלים כאן שמות.

הימקומארי התחילה להכין דירו, מאכל מקומי תערובת של דיסת דוחן וקמח תירס. במקומות אחרים בנפאל המאכל נקרא דילו, אך משום מה המקומיים קוראים לו דירו. ההכנה פשוטה אך, הוא דורש ערבוב ממשוך. בהרים לא גדל אורז ולכן זהו המאכל המסורתי כאן. 
האורז השתלב במטבח המקומי רק לפני מספר שנים, בקרב הדור הצעיר. הימקומארי ישבה ליד התנור ערבבה את הדירו כשהחתול לידה. אנחנו הבטנו בצלליתה בחושך, שמחים על האפשרות להציץ לרגע בחייה.
קבלנו צלחת אוכל עם דירו, טרקרי מעלי שק (מן עלי מנגולד), שעועית, חביתה וממרח פלפלים. לא יכולנו לראות את האוכל בגלל החושך, אך ואולי בגלל זה התחדד חוש הטעם שלנו. האוכל היה פשוט טעים וביקשתי עוד מנה. סיימנו לאכול, שתינו כוס מים חמים ואז הימקומארי אמרה בפשטות: "ועכשיו צריך ללכת". הלילה יש לה תורנות שינה במגורי התלמידים. התחלנו לצעוד בחושך חזרה במעלה הגבעה, נזהרים לא להחליק, לא לדרוך בבוץ ובשלוליות המים.

אולי – maybe
בני הכפר נוהגים לסייג את האמירות שלהם בתוספת המילה אולי בסוף המשפט. כך קורה שלרגע יש תחושה של קבלת תשובה מוסמכת ואז נוספת המילה: אולי. "מתי נצא לטרק מחר"? תשובה: "נצא בשעה 7:00", הפסקה קלה, "אולי". "מחר אלמד בכיתה החמישית"? תשובה: "מחר תלמדי בכיתה החמישית בשעה 11:00", הפסקה קלה, "אולי".
השימוש באולי מתמצת בעיני את השוני בין השקפת החיים המזרחית והמערבית. אנחנו המערביים רוצים לשלוט על חיינו, לתכנן אותם, לדעת

מה יקרה ומתי. אם נחשוב על זה לרגע, דברים רבים לא יוצאים לפעול בדיוק כפי שתכננו אותם בגלל שלל נסיבות ומשתנים לא צפויים. אנחנו נלחמים בחוסר הודאות, מוסיפים מקדמי בטחון כדי שדברים יתרחשו כמתוכנן ושבויים במידה רבה בבטוח.
האמת היא שאנחנו חיים בתקופה של אי ודאות ורק בשנים האחרונות התחילו לדבר על כך, לכתוב ספרים  ולפתח שיטות להתנהלות בתנאי אי ודאות.

כאן, בכפר, מקום בו אפשרויות השליטה בחיים נמוכות, הלא צפוי הוא הצפוי, הלא בטוח הוא הבטוח לאנשים יש ענווה כלפי החיים ולכן הם מסייגים את דבריהם  ב'אולי' מתנגן בסוף המשפט.

בהתחלה זה נראה בעיני מוזר, חשבתי שזה מבטא חוסר מחוייבות ורצינות, אך עכשיו, אחרי תקופה שאני כאן אני מבינה שהמילה 'אולי' מבטאת הרבה יותר.
התחלטתי לתרגל שימוש במילת קסם זו וזה עושה לי ממש טוב. אני מרגישה שלמה עם כל מה שאני אומרת כי כל מה שאני אומרת באופן פרדוקסלי הוא נכון באופן מוחלט. אתמול ישבנו בערב לשיחה וסייגתי את דברי ב'אולי' ואז לילה הביטה בי ובשיא הטבעיות ענתה לי: exactly. נסו קצת את השימוש באולי.

שני זמרים שעושים לי את זה
הזמר הישראלי הכי אהוב עלי מזה שנים הוא יהודה פוליקר. הייתי בכמה וכמה הופעות שלו ותמיד, תמיד ללא יוצא מהכלל, יצאתי מאושרת. עכשיו כשתפסו אותי הגעגועים למשהו ישראלי התחלתי להאזין לפוליקר באובססיביות. היום בבוקר הלכתי לרחוץ כמה בגדים בבית העגול הסמוך. כשהגעתי, הרמתי את הראש וראיתי מולי חבורה של עשר נשים שמביטות בי ומתפוצצות מצחוק. בדרך, חשבתי שאני לבד ושרתי כנראה בקולי קולות, את 'יום שישי את יודעת' ונראה שגם רקדתי קצת עם דלי הכביסה ביד.
את בון ג'ובי יצא לי להכיר רק כאן בנפאל. לפני הנסיעה הוספתי את דיסק האנפלגד שלו לסטוק המוסיקה שלקחתי איתי. איזה שירים איזו מוסיקה. הביצוע שלו להללויה של ליאונרד כהן מהמם ועל כך כתבתי כבר. הביצוע השקט שלו ל- It's my life כובש.

לסיום
ציטטה מהשיר של בון ג'ובי It's my life.
It's my life it's now or never
I won't live forever
I want to live, while I'm alive
It's my life
ותחשבו מתי אתן רוצות לחיות.