ישבתי לידה. אישה קשישה, חרושת קמטים, כמעט לא מבחינה במתרחש סביבה, וממלמלת מלים בשפה המובנת רק לה.
בהתחלה עוד ניסיתי להבין מה היא מנסה לומר. אחר כך הפסקתי. יודעת שלא אצליח לתקשר איתה. לפחות לא באמצעות מלים.
הייתה זו שעת הארוחה, וכולם מסביב היו בערך באותו המצב: זקנים על כסאות גלגלים, מחוברים למכשירים שונים, ממלמלים כמעט אותם מלמולים,
כאילו למדו את אותה השפה באיזה בית ספר מסתורי, שאליו הולכים בגיל מסוים ובמצב מסוים.
ניסיתי להאכיל אותה מעט, אך זה הצליח לי בדיוק כמו השיחה איתה. אז ויתרתי.
התבוננתי בה שוב ושוב. מה עוד היה לי לעשות? בחנתי את פניה, מחפשת קווי דמיון. העיניים היו חסרות הבעה. גם הצבע שלהן כבר לא היה ממש ברור.
ויתרתי על העיניים והתמקדתי בתווי הפנים, אבל גם בהם התקשיתי למצוא סימן שיעיד על העבר.
הייתה בי תחושת אטימות וצורך עז לקום ולהסתלק כדי לחזור כמה שיותר מהר אל המציאות המוכרת שלי. כל המקום הזה נראה היה לי כמו כוכב אחר שנקלעתי אליו בטעות.
נכון, זוהי אמנם סבתי, אבל לא גדלתי איתה ולא היו בינינו קשרי משפחה במשך שנים רבות..
 
כשהייתי ממש קטנה, לקחה אותי אמא פעמים ספורות לבקר אצל סבתא וסבא במושב.
הביקורים האלה זכורים לי במעומעם, ואת הזיכרון הרחוק הזה עוטף ריח של גבינת כבשים, אשר נדף מידיה של סבתא כשהייתה אוספת אותי אל תוכן.
מאז פיתחתי תחושת געגוע לריח הזה.
אני גם זוכרת שאבא לא הצטרף לביקורים המועטים האלה, ואף אחד לא הסביר לי למה.
שנים מאוחר יותר נודע לי שאבא ניתק כל קשר איתם, משום שסירבו לקבל את נישואיו עם בתם היחידה.
אחר כך סבא נפטר וסבתא נישאה לאיש אחר, שלקח אותה לחיות בארץ אחרת, ומשם הייתה שולחת לאמא מכתבים ארוכים ארוכים. אבל אף פעם לא הגיעה לביקור.
 
ועכשיו אמא כבר איננה, ואני קיבלתי מכתב רשמי המדווח לי במלים ספורות ש"סבתך נמצאת אצלנו ואין לה איש מלבדך". 
אז הנה אני כאן, יושבת לצידה ולא מצליחה לחוש דבר..
 
התרוממתי מכיסאי, מחליטה שאין עוד טעם לנסות, וכדאי שאלך לי מכאן, כשלפתע הרגשתי את מגע ידה הגרומה נוגעת בכף ידי ומנסה לאחוז בה.  
חזרתי לשבת והחזקתי ביד הרועדת, מופתעת לגלות בתוכה כוח חיים ועוצמה שלפתו את ידי חזק יותר מכפי ששערתי שהיא יכולה..
 
משהו התעורר בתוכי. מין רגש בלתי ברור.
הבטתי אל תוך עיניה - היא החזירה לי מבט. לא היה לי מושג מה יש בו, לכן ניסיתי למצוא שם את מה שרציתי.
שקעתי בהרהורים. מחליטה שעלי להתחיל לבקר אותה. מי יודע, אולי בכל זאת נצליח להתקרב ולתקשר בדרך כלשהי...
 
יד נגעה בי פתאום, מנתקת אותי מהרהוריי.
"את אולי דנה וסרמן?" שאלה אותי אחות במדים שהציגה את עצמה בשם `סימה`.
"נכון" אישרתי.
"איך הגעת לפה?" המשיכה לשאול.
הבטתי בה במבט מופתע. לא ממש מבינה את השאלה.
"האיש הזה", הצבעתי אל עבר אחד הקשישים שישב ליד השולחן הסמוך, לועס את הארוחה שלו בפה חסר שיניים, "שאלתי אותו, והוא הראה לי איפה נמצאת הסבתא שלי".
"הסבתא שלך מחכה לך בקוצר רוח באולם הכניסה. בואי אקח אותך אליה. היא תשמח לראות שמצאתי בשבילה את האבידה" אמרה סימה בחיוך של מי שרגילה למצוא אבידות.
 
ואני הלכתי אחריה בצייתנות. לא מעיזה להביט לאחור...