נכנעתי. לאחר נדנודים בלתי פוסקים, מצד חברותי האוהבות, החלטתי לנסות לחפש בן זוג באינטרנט.
מה יש לך להפסיד, הבדידות הורגת, את לא צריכה להתחתן, רק חבר, שיהיה לך עם מי לצאת ועוד כהנה וכהנה קלישאות ומנטרות, שהמאיסו עלי את הפגישות איתן.
התיישבתי נינוחה מול המסך. חשבתי שזה פשוט. נדהמתי. המבחר עצום. באמת לא ידעתי שכל הגברים הישראלים מעל גיל 60, גבוהים, נאים, ספורטיביים, משכילים, נאורים, יפי בלורית ויוצאי צבא.
בחרתי מספר אופציות שנראו לי מוצלחות במיוחד. חלפו עלי מספר לילות ללא שינה. כמו מתבגרת צעירה חזרתי שוב לנעורי. מחשבותיי הפליגו: מה להגיד, איך אתאר עצמי, כמה קילוגרמים אפחית ממשקלי, חכמה מידי לא טוב, טיפשה, בטח לא טוב, אדישות מרחיקה, היטות מפחידה. דיברתי אל תמונתך. ביקשתי את עצתך. ואתה צחקת אלי. מה יש התנצלתי, לא מגיע לי? מלאתי את חובת אלמנותי לחברה. חמש שנים חלפו. אני לא רוצה אבל לוחצים עלי. בטח, ענית לי, חבל עלייך. תנסי. העולם מלא בגברים נפלאים כמוני.
בשיחת הטלפון הראשונה שניהלתי הייתי חייבת לשבת. רגלי רעדו. בטני כאבה וכל עצמותיי אמרו שירה. עשיתי נשימות הרפיה כפי שלמדתי בסדנה לאלמנות. תרגעי, לחשתי לעצמי. הוא יחשוב שיש לך פרקינסון. מאז, התרגלתי לסיטואציה של שיחות לתוך הלילה. אני נינוחה, וככל שגבר הולך ומתרחק מחיי אני יותר שמחה,נ הנית מהשיחות העמוקות ואוספת חומר לכתיבת סיפורים.
למדתי מושגים ומילים נרדפות לאותו מצב: פנוי, פרוד, לא פנוי לגמרי, בהליכים, נשוי אבל לא גר בבית, גר בבית בעצת עורך הדין, נשוי אבל אשתי מתעללת בי ועוד כהנה וכהנה. ואפשר לחשוב שרווק בן שבעים הוא הגבר האולטימטיבי.
בלילה בלילה, אני מדברת איתך אהובי. מספרת לך חוויות ואתה רק מהנהן וחיוך ממזרי על פניך.
מה יש להם לגברים, הפנויים כמובן, שכל עניינם הוא במין וסקס. אין שיחה שבה הנושא לא עולה. כל אחד שואל לדעתי על סקס. מה הם מצפים שאומר? שכמוהם זה העניין היחיד בחיי? זכור לי מועמד אחד במיוחד שאחרי שתי דקות שיחה, אמר לי שהוא אדם ישר וגלוי לב, לכן ישים את כל הקלפים על השולחן. יש לו בעיות בתפקוד המיני, זרק. פי נדם. הרופא אמר לו שהכל נפשי. בעזרת כדורים ובת זוג, הבעיה תיפתר. מה דעתי? כששבה אלי רוחי אמרתי לו שאת תרומתי למען הגבר הסובל והמדוכא כבר תרמתי. לא נותרו בי כוחות טיפול. חוץ מזה אמרתי לו, אם להיות גלויים, גם לי יש בעיה, אני לסבית. ודווקא יכולתי להסתדר עם אימפוטנט, לכן לא מתאים לי שכן אתה רוצה מרפאה בעיסוק.
השיחות הלכו והתרבו, אחד התעניין מיד אם על יד ביתי יש "כחול לבן" שכן יצטרך להוציא כסף רב על חנייה. אמרתי לו שלא רק כחול לבן, אלא אדום לבן וברחוב מסתובב פקח יום ולילה ולצידו משאית גרר. השיחה נותקה מיד. פחדן.
נושא נוסף שעלה מיד בכל שיחה היה משקלי. כולם אוהבים מלאה במקומות הנכונים. אלא מה שאצלם מקום נכון שונה מהמקום הנכון אצלי. לא הסתרתי שאני מלאה בכל המקומות. אני גם אשת שיחה, יש לי תחומי התעניינות. פה בדרך כלל נקטעה השיחה. המשקל היה סף שלא תמיד הצליחו לעבור אותו.
וכך אחרי עשרות שיחות החלטתי שהגיע הזמן לעשות מעשה. שמתי את תמונתך לצידי וניסיתי לבחור. סיפרתי לך על הארבעה שעלו לגמר. אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול. שיבחת אותי על הדרך השכלתנית שבה אני בוחרת. אין אפשרות ליפול בדרך הזאת ,אמרת. סוף סוף בחרתי. נראה איש שיחה מעניין, גבוה, נאה, יוצא צבא כמובן, עובד בהיי טייק. סיכמנו להיפגש. בחרתי בית קפה בעיר קטנה, לא ממש על יד ביתי בכדי שלא יהיה סיכוי שאפגוש מישהו מוכר.
התכוננתי ככלה שעומדת לפגוש בחתנה שעדיין לא ראתה אותו. מה ללבוש שאלתי אותך. נו באמת, מתי שאלת אותי מה ללבוש? בזו אחר זו שלפתי שמלות מהארון, זו חשופה. זו שמרנית, זו מבליטה את הבטן, זו כמו של מתנחלת. בחרתי כמובן בשמלה שחורה. ידוע ששחור מרזה. אמנם המחשוף די גדול אבל חשוב להראות קצת סקסית, או שלא. היא קצרה מידי? לא חשוב השולחן יסתיר, חוץ מזה יש לי רגליים יפות. אולי דווקא רצוי להבליט אותן בכדי שלא ישים לב לחלקים אחרים בולטים יותר. נעליים: עקב גבוה מחמיא, אבל אולי ייבהל מגובהי? שטוח, לא מחמיא, אראה כמו קיבוצניקית. התפשרתי על בינוני. מה אתה מגחך שם בזווית הפה ,דיברתי אליך. מזל שהתחלתי להתלבש בצהריים כך שאהיה מוכנה בזמן. נדמה לי או שאני רואה דמעה בזווית העין שלך. אל תהיה עצוב אהובי. זו רק פגישה. זה לא רציני. פגישה אחת זו לא בגידה. נשקתי לתמונתך ויצאתי לבית הקפה.
בית הקפה המה אדם. זה טוב, חשבתי. האורות היו עמומים. חיפשתי פינה מוסתרת בקצה וישבתי בציפייה מתוחה. רוצה להזמין? שאלה המלצרית בפעם החמישית. לא, אני מחכה לחבר גמגמתי. לבסוף ביקשתי קולה. מאחר. כבר מצאתי חסרון. ישבתי כשהפרח האדום בולט כמו זרקור בשערי. זה סימן ההיכר שקבענו. לפתע
נראה לי שכל יושבי הקפה, בפרט הנשים יודעים שאני מחכה לדייט. הרמתי ראשי בגאווה. לא איכפת לי. או, הנה. מתקרב לכיווני, גבר גבוה, נאה, שערו מאפיר, נראה כמו ריצ'ארד גיר, יש, חשבתי. חיוך אווילי נמרח על פניי. מזל שלא קמתי ממקומי. הוא עבר על פני בלי להניד עפעף והתיישב על יד בחורה יפהפייה וצעירה בשולחן הצמוד. ישבתי כבויה, כמו בלון מחורר שיצא ממנו האוויר. לגמתי מכוס הקולה, ראשי מושפל. צל נפל על שולחני. מירה? הרמתי ראש בתקווה. המילים נעתקו מפי. על יד השולחן עמד גבר, שבמקרה הטוב הייתי אומרת שהוא לא נמוך במיוחד. רעמת השיער שהבטיח לי הייתה אפורה ובנוסח הלוואה וחיסכון. פחדתי שמשב רוח קל יעיף את הקונסטרוקציה שבנה בעמל רב.
כרס קטנה בצבצה מלפנים וחיוך אווילי משוך על שפתיו הבשרניות. התיישב והתחלנו לדבר. ואתה, כל הזמן מגחך מאחורי. גבוה, ספורטיבי, נאה, אה? ואני מרימה את ידי ומנסה לסלק אותך מאחורי גבי. והוא שם לב ושואל מה מציק לי. יתוש השבתי. הוא דיבר ללא הפסק. מדי פעם השחלתי מילה, איש צבא שאלתי בהיסוס. כן, הייתי סמל בשלישות, השבת בביטחון שרק לישראלים יש. אבל זה היה מזמן. ספורטיבי? הולך בפארק פעם בשבוע. יופי השבתי. זה הרבה יותר ממני. מרגע לרגע הוא נשמע לי יותר נלהב. לא הפסיק להחמיא לי, בטח, על יד בבון כמוהו אני שלגיה. ככל שגברו מחמאותיו אני סיפרתי יותר על חסרונותיי בכדי שלא ייפתח ציפיות. יש לי לחץ דם גבוה, אמרתי. גם לי השיב. יופי מה את לוקחת? עברנו לענייני מחלות. הבנתי שבן שישים הוא לא. אוי אלוהים, מהפתח נכנסו מינה, דינה וזינה, שלושת הגרציות, שכנותי לקורס העצמה נשית. ניסיתי להיבלע בכיסא. כיסיתי פני בתפריט. כלום לא עזר. בקול תרועה התקרבו לשולחני. נשיקות, שמחה גדולה. נו, תכירי לנו את בן זוגך. מרוב מבוכה שמו פרח מזיכרוני. אל תקום התחננתי ללא קול. אבל הוא כבר ניצב במלוא הדרו, מיישיר מבט " לבלקונט" של זינה, לוחץ ידיים למינה ודינה, אני אברהם נעים מאד. נכון נזכרתי. מזל שלא הציע להן לשבת איתנו. חשבתי על מפגש הסדנה הבא שבו אצטרך לפרט בפני כולן עת מפלתי.
אני עייפה. אמרתי בשלב מסוים. בואי אלווה אותך הביתה. אולי איזו כוסית אצלך גיחך בעורמה. לא, השבתי. אני לא ישנה בבית. אני ישנה אצל האקס שלי. את אלמנה לא? כן. אבל פעם בחודש אני ישנה על קברו בבית הקברות. והיום הוא היום. אני חייבת לספר לו עליך. אתקשר בהזדמנות אמר אברהם וברח כל עוד נשמתו בו.
צחקתי כל הדרך הביתה. נישקתי את תמונתך אהובי. אין כמוך, לחשתי. אל תדאג זה היה דייט אחד ודי.
_____________________________
כל האירועים בסיפור הם פרי דמיונה של המחברת.
אתן מוזמנות לשלוח סיפורים למדור 'סיפורים מהחיים' למייל: [email protected]