לאחי יש יומולדת, וכמיטב המסורת – הוריי הזמינו את כל המשפחה לארוחת צהריים ביום שבת.
היום בבוקר, יומשישי, למרות שהגב שלי שוב עושה לי בעיות, שמתי את פעמיי לקניון כדי לקנות לאחי מתנה. כהרגלי, החלטתי לקנות לו בגדים.
נכנסתי לחנות של בגדי גברים, ומצאתי שם חולצה ארוכה מכופתרת מכותנה. היו בה פסים דקים בצבע כחול וסגול, והרקע לבן. קניתי לאחי גם חולצה קצרה בצבע כחול עם טיפטיפה צהוב.

זהו. אני מצויידת ליומולדת.

אני לא מתה על ארוחות משפחתיות. בדרך כלל אבא ואמא מתווכחים, וגולשים לחילופי דברים לא נעימים. לעיתים השיחות במהלך הארוחה משעממות אותי, או שסתם אני עייפה ובא לי לחזור הביתה לנוח. אבל למרות הקיטורים, אחת לכמה זמן ממש נחמד לי לפגוש את בני משפחתי, ולהרגיש שלא משנה מה – תמיד הם יהיו לצידי.
וחוצמזה – האוכל אצל הוריי תמיד טעים.

אז מי יגיע מחר? יגיע כמובן אחי, חתן היומולדת, שהגיע במזלטוב לגיל 30. תגיע גם אשתו היפה והמטופחת, ובנם המתוק והיפהפה (חמסה). יגיע גם אחי הנוסף עם אשתו ההריונית (שיהיה להם בהצלחה, טפו טפו טפו). יגיעו גם אחותי ובעלה, שנמצאים עכשיו בתקופה קצת קשה בנישואיהם. אני מקווה שבעזרת האהבה שיש ביניהם יצליחו להתגבר על המכשולים.
וכן. גמני אגיע. עם הקטנים שלי.
ובלעדיה.

אני אגיע בלעדי האישה שאיתי. טרם סיפרתי לה על ההזמנה ליומולדת. עוד לא מצאתי את הרגע הנכון (יש כזה רגע בכלל?). אני בטוחה שכמו בכל פעם – היא תיעלב ותכאב, ותתמה מדוע אני מסתירה אותה מבני משפחתי.
המשפחה שלה מכירה אותי, ומדי שבוע אימה מוסרת לי ד"שים חמים. לעומת זאת, אני ה"אמיצה" – בארון. משפחתי מעולם לא נפגשה עם האישה שאיתי. בעצם, המילה "מעולם" קצת דרמטית. מוטב שאשתמש במילה "טרם", שחבויה בה

אופטימיות זהירה.

אמי יודעת דרך ילדיי שאני יוצאת עם אישה, אבל היא לא מדברת איתי על הענין. היא גם לא הזמינה את האישה שאיתי ליומולדת מחר. כאילו שהאישה שאיתי אינה קיימת.
שאר האחים שלי אינם יודעים כלל שאני בזוגיות עם אישה.

זה די עצוב שאני מרגישה צורך להסתתר.
"נו, מה הבעייה שלך? תביאי אותה מחר לארוחה". אתן בוודאי אומרות לעצמכן. וזה בדיוק מה שהייתי אומרת לכן אילו הייתן מספרות לי סיפור דומה.
הלוואי שזה היה כל כך פשוט.
אני עדיין מצוייה בשלב שבו אני מתביישת, ומרגישה למול משפחתי מבוכה בשל העובדה שאני יוצאת עם אישה. אני מניחה שאילו הייתי יוצאת עם גבר – מזמן הייתי מביאה אותו לבית הוריי.
אוף. הרגע נתקלתי בכותרת באינטרנט, שבה מצטטים את אלי ישי אומר: "הומואים ולסביות הם אנשים חולים. אם הייתה תרופה, אם היה כדור שמרפא אותם, כולם היו הולכים לקחת אותו. זו מחלה. התורה מדברת על החומרה שבדבר, ואני מאחל להם רפואה שלמה, אני לא מסתיר זאת".
די כבר. שיילך להזדיין. נמאס כבר לשמוע את כל האמירות ההומופוביות האלה, שנובעות מתוך בורות גדולה ושנאה לשונה. הבעייה היא שאמירות כאלה מחלחלות ונטמעות אצל חלק גדול מהציבור, וכך נוצרת לגיטימציה להתייחס לאוכלוסייה ההומולסבית כאל מצורעים. וזה גם מה שגורם ללסביות והומואים רבים להתבייש במי שהם.
אל דאגה, אלי היקר. עוד כמה זמן, גמני אצא מהארון המחניק.
נמאס לי להסתתר.
נמאס לי להתחבא.
נמאס לי להתבייש.
אני כבר שלושת רבעי רגל בחוץ...היר איי קאם...

המייל של חגית: [email protected]