מאז גיל הילדות אני אוהבת לכתוב. לשפוך את רגשותיי על דפים עם שורה. לתת דרור לנפשי בנגינה על מקלדת המחשב. זה משחרר. זה כמו תרפיה.

במקום להשאיר בתוך לבי רגשות של תסכול, עצב עמוק, בדידות, אכזבה, אני כותבת, וכבר מרגישה טוב יותר. כן, אתם בוודאי יודעים שהרצון לכתוב מבעבע בייחוד במצבים קשים. כשטוב לי, אין לי צורך פנימי לכתוב, ומה שאני רוצה זה לשתף את אהוביי בשמחתי, כדי שהם ישמחו ביחד איתי.

בגיל הנעורים, וגם לאחר מכן, כתבתי יומן אישי. כל כך חששתי שאמי או אחר מבני משפחתי יגלה  את יומני תוך כדי חיטוט במגירתי ויקרא את תוכנו, ולכן צנזרתי את מה שכתבתי.
אפילו ביומני האישי צנזרתי את רגשותיי.

לפני כמה שנים, לאחר שהאינטרנט פרץ לתוך חיי ונהייה נגיש לכל עם ישראל ולי, החלפתי את היומן בפורומים באינטרנט. שם יכולתי לתת דרור לרגשותיי הכמוסים ביותר. שם יכולתי לקרוא על רגשות ותובנות של נשים אחרות, ללמוד מהן, לחלוק עליהן, ובעיקר – ללמוד על עצמי ולעבור תהליך של עיצוב הלב, הנפש והאישיות שלי.

לאודטה שוורץ וליאיר לפיד יש – גם אני רוצה טור אישי
בתקופה האחרונה, מוחי הינו כמעיין המבעבע. הוא עמוס ברעיונות המעוניינים לפרוץ כגייזר ולהיכתב. בשנים האחרונות עברתי תקופה של זיכוך פנימי. תקופה של התנסות, התבגרות והגעה למסקנות. כתבתי מספר קטעים, בהם ביטאתי את שעבר עליי וגם שיתפתי את הקוראים הפוטנציאליים באינפורמציה שאותה מצאתי כחשובה ויכולה לסייע גם להם.
לאחר שקיבלתי עידוד מבית, החלטתי לשלוח קטעים שכתבתי למערכות העיתונים הגדולים, מתוך רצון לכתוב טור אישי באחד מהם. אין לי מושג מאיפה שאבתי ביטחון כה גדול. היה לי בטחון נאיבי של מתחילים. מחשבה שמי שיקרא את מה שכתבתי, מיד יתחנן שאפרסם אצלו בעיתון, ויתגמל אותי יפה. התחלתי כבר להריץ בראשי מספרים. כמה כתבו שיאיר לפיד מקבל על הטור שלו? 100,000 שקל בחודש? טוב, אז כמובן שבהתחלה אני לא אקבל סכום כזה, אבל אולי ישלמו לי 2,000 ש"ח לכל טור? זה סביר בתור התחלה, לא?