מזל שאחותי האמצעית עבדה בחו"ל באותה תקופה.
החדר שלה הוא החדר הקרוב ביותר לסלון וניתן לנעול את הדלת מבפנים. אם המכ"ית מהטירונות לא היתה מתייאשת ממני כ"כ מהר וממתינה למקרה הזה, אני חושבת שהיא היתה מאוד מרוצה מהמהירות בה רצתי לחדר. אני חושבת שבזמן של פחות מדקה כבר הייתי נעולה, נבוכה, בוכיה, כעוסה ובעיקר לא יודעת איך להגיב, בתוך חדרה של אחותי.
נראה כי האנשים שם למטה, שאר דיירי הבית והאורח, לא קלטו בהתחלה את חומרת המצב. לאחר מספר דקות שמעתי שוב את קולה התמים של אימי קורא בשמי, להצטרף לארוחת הערב. קולם של אבי ואחותי הצעירה הצטרפו למקהלה, ותוך 10 דקות התפלאתי מדוע האורח לא מצטרף לשירת המקהלה המזמרת את שמי. הכל נשמע כל כך הרמוני, מבחינתם, הרי, הם, מצידם מכירים לי כנראה את בעלי לעתיד.
הוי, התמימות. אני, בתוך החדר, ישובה בוכיה ורגוזה על המיטה, חושבת כיצד להגיב ואיזו דרך תהיה הקלה והמהירה ביותר לרצוח אותם, ואילו הוריי יושבים עם "הנסיך" בפינת האוכל, בטוחים שמיד ארד להודות להם על השידוך.
אחרי 10 דקות בערך, הבינה אימי שמשהו "אולי לא בסדר", ושידרגה את ההזמנה המסורתית לטקס השידוך. דפיקות נשמעו בדלת, וקולה, שוב נשמע תמים, הזמין אותי להצטרף לארוחה. הזמנתה "זכתה" בתגובה שלילית נרגזת, ואז, בשלבים די מהירים, ההזמנה הפכה לבקשה, בקשה אישית, בקשה אישית מאמא, בקשה אישית בשביל אבא, בקשה אישית בשביל כל המשפחה, והתחננות. גם לאחר שנאותי להכניס אותה לתוך החדר, למשא ומתן פנים מול פנים, לא הצליחה אימי לשווק את הרעיון של הצטרפותי לארוחת הערב. גם כאשר ניסתה להסביר לי (כמובן, שוב הכל בתמימות) ש"הרעיון להזמין את ה"בחור" היה של אבא, אבל הארוחה שלה, ולכן היא מבקשת שאבוא בשבילה". גרסה נוספת (שאכן אומתה מאוחר יותר) היתה, שמדובר בעולה חדש מדרום אמריקה, אזור מוצאו של אבי שגם הוא היה בזמנו עולה חדש, ומתוך חמלה לבחור, שאין לו משפחה בארץ, החליט אבי להזמינו לארוחת ערב שבת, "ואין לזה שום קשר אליי." – אבל בכל זאת אני חייבת להצטרף.
בסופם של חילופי דברים פיקנטיים, ירדה אימי בידיים ריקות ואני, מלאת אמביוולנטיות לגבי הארוע הלא מתוכנן (סליחה, מתוכנן בקפידה על ידי הוריי, שהוגדרו באותם רגעים כ"אויב") יצאתי עם הטלפון הנייד לפגישת התייעצות סלולרית עם ידיד טוב. נשוי.
"רובי", זעקתי לתוך הנייד, "נראה לי שההורים שלי הזמינו לי שידוך לארוחת ערב".
רובי פרץ בצחוק, משועשע. בטח, לו זה אף פעם לא קרה, הוא יכול לצחוק. אחרי שיחה קצרה, הבנתי שזו היתה טעות להזמין את רובי לארוחה עם הוריי מספר חודשים לפני כן. רובי "התאהב" בהוריי, ראה בהם "בני אדם נחמ

דים ולא מזיקים" וגם באותו ערב, לא הסכים בשום אופן לראות בהם אויב שחדר בחוצפה לפרטיות בתם הבוגרת.

טוב, נקצר סיפור ארוך, שמתי עליי של תוצרת הודו והצטרפתי לשולחן. סך הכל, הם עדיין ההורים שלי וכוונתם טובה, למרות החדירה לפרטיות והפגיעה שהרגשתי על כך ששיקרו לי לגבי זהות האורח לפני הארוחה. חוץ מזה, אפילו הכעס הכי גדול לא ימנע ממני לאכול את האוכל של אמא. והבחור? דבר אחד בסיסי אבי היקר לא הבין. ברגע שה"שידוך" הגיע דרך ההורים שלי, הוא אוטומטית מחוק. אני לא רוצה שזה יקרה, זה פשוט קורה. יש בתוכי מנגנון ש"מוחק" אותם באופן אוטומטי. כמו המנגנון שיש לי, לשמחתן של חברותיי וכל בנות ישראל, שמונע ממני להימשך לגברים תפוסים. ברגע שאני יודעת שגבר נשוי או תפוס בדרך אחרת, אוטומטית "יורד" לי ממנו. כן, אני יודעת שלא כולן כאלה. לא, אני לא חושבת שאני מושלמת. אבל הילדה הקטנה שבתוכי מצפה, עדיין, שהוריי יהיו מושלמים, ושלא יעשו טעויות בבקשה.
עד מספר חודשים מועט לפני התקרית, גרתי בשכירות בחיפה. בשל קשיים כלכליים (מינוס ענק) החלטתי לחזור לתקופה להוריי, עד יעבור זעם (זעמו של מנהל הבנק). החזרה, גם אם היא זמנית, לבית ההורים אחרי תקופה של עצמאות, היא קשה גם כך. הכוונה של הוריי אכן היתה טובה (עבורם), לארח עולה חדש לארוחת ערב ו"על הדרך" לנסות לשדך בינו לבין בתם הבכורה, ללא ידיעת שני המשודכים...

היום כל הסיטואציה נראית לי מצחיקה. במיוחד ארוחת הערב עצמה, שבה אבא שלי ניסה "לקשר" ביני לבין האורח במשפטי קישור כגון: "אווו, היית בתאילנד? גם הבת שלי היתה בתאילנד. נכון שהיית בתאילנד דניה?" או "איזה צירוף מקרים, אתה בן 32, והבת שלי עוד מעט גם בת 30".... וכ'ו וכ'ו. כן, אבא שלי לא הבין, עד למחרת, שהבת שלו (סליחה, אני רק בת 29, בכלל לא "עוד מעט 30"!) כועסת עליו על נסיון השידוך הלא מוצלח שלו. במיוחד על כך שהסתיר את זהות האורח ולא נתן לי את זכות הבחירה והעמיד אותי במצב לא נעים חיצונית (בבגדי בית בלי חזיה) ונפשית (גורם ההפתעה). רק למחרת, בשעות אחה"צ הוא הבין שבמקום להודות ולשמוח, אני פגועה וכועסת. לפני שיצא לעבודה, הביט בי בפרצוף עצוב ומיואש, והפטיר משהו בסגנון: "אני לא מנסה יותר (הערת המחברת: יש!!) הבנתי, את פשוט לא רוצה גברים".
אז ככה זה, בחורה שלא רוצה שישדכו לה, למרות שהיא (עדיין) רווקה, לא רוצה גברים?

בשבוע הבא: איך הוכיחה לי חברתי, שאם אני לא מוכנה להרשם לאתר הכרויות באינטרנט, זה אומר שאני לא רוצה חבר.