תמיד היתה לי הרגשה שקשה יותר להיות רווקה מזדקנת במדינת היהודים, מאשר בכל מדינה אחרת. הרגשה זו החלה לפקוד אותי עוד בילדותי, בעודי יושבת ומקשיבה בשקיקה למספרי סיפורים כגון: הגננת, המורה, איזו דודה, שכנה, סבתי ואימי, או כל אחת או אחד אחרים.  תמיד אותם סיפורים: הנסיכה המסכנה, יושבת ומחכה לנסיך שיושיע אותה מימי רווקותה המשעממים והעצובים. שלגיה הבודדה והחנוקה, שרק נשיקה מנסיך הוציאה אותה ממצב של קומה. היה גם את סיפור הנסיכה והעדשה, שהיתה צריכה לעבור לילה של סבל וכאבים, על מנת לזכות בנסיך יפה התואר. או זו שנאלצה לנשק צפרדע מכוערת כדי לזכות בבעל. מה לא עושים בשביל שנזכה בגבר חלומותינו? אפילו לנשק צפרדע מטונפת, או להיכלא במעלה מגדלור שנים רבות. ואם ננסה לפרש את סיפור היפהפיה הנרדמת מה נוכל להסיק ממנו? שכלום, אפשר כבר לישון שינה עמוקה, כי אנחנו לא שוות כלום עד שמגיע הנסיך. ואיזו ילדה לא רוצה להיות נסיכה?

רק שיהיה ברור: אני לא מאשימה את האחים גרים ברווקותי. אני רק לא רוצה להרגיש שרווקותי היא כשלון שלי או של הוריי. איזה שהוא דבר שלילי. טוב, אז את כל הסיפורים הללו מספרים גם בקרב עמים אחרים, אז מה הם קשורים לתאוריה שלי, שכאן זה קשה יותר?
נתחיל בסיפור יום טיפוסי שעבר עליי בזמן שעבדתי כעובדת סוציאלית בחברת סיעוד בכפר סבא. תפקידה העיקרי של עו"ס (קיצור של עובדת סוציאלית) בחברת סיעוד הוא בדרך כלל לבצע מספר ביקורי בית בבתי קשישים בכל יום, על מנת לעקוב אחר עבודת המטפלות והמטפלים בקשישים, המועסקים באותה חברת סיעוד. בממוצע, ביצעתי כחמישה ביקורים ליום במשך כל חודש, כשבמרביתם התנהלה לרוב שיחה כדלקמן: קשיש/ה: "את נשואה?" אני: "עדיין לא" קשיש/ה: "יש לך חבר?" אני: "לא, כרגע לא" (את התשובות, שניתן למצוא בהן ראיה לא מחייבת כלפי המצב הנוכחי העגום, שעשוי להשתנות בכל רגע, למדתי בשיטה טיפולית קוגנטיבית, בה התשובות צריכות להיות אופטימיות מתוך הבנה שההווה הוא רק הווה והכל עשוי להשתנות לטובה בעתיד) קשיש/ה: "שיהיה לך מזל"/ "אני מברכ/ת אותך שתמצאי בעל טוב"/ "טוב, יהיה לך, אל תדאגי" (??). וכ'ו וכ'ו.

טוב, אלו רק הקשישים. קשישים, אחרי הכל הם קשישים, שגדלו בחברה מסורתית יותר, אז אולי גם הם לא דוגמא טובה. אבל, אחרי שבוע עבודה שכלל שיחות כאלו, אין כמו לנוח בבית ההורים לסופ"ש ארוך, מרגיע ובעיקר – מפטם. האמנם?

זה קרה באחד מימי השישי שהעברתי עם בני משפחתי האהובים. החל משעות הצהריים, הבחנתי כי אימי עסוקה בבישולים, כמדי יום שישי, אחותי מכינה שיעורים במטבח ואבי מסדר משהו בגינה. לכאורה, יום שישי רגיל. אך משהו באוירה, הרגיש לי שונה משום מה. ואז, שאלה אותי אימי (היקרה), אם אצטרף אליהם לארוחת הערב. "כמובן" עניתי, "כמו ברוב ערבי השישי, מה שונה היום?" "לא", ענתה לי אימי (שתיבדל לחיים ארוכים) בפנים מלאי תמימות, "פשוט יש לנו איזה אורח, חבר ילדות של אבא". "חבר ילדות של אבא"? הופתעתי. אבי ואני מכירים כמעט 30 שנה, ומעולם לא הכרתי חברי ילדות שלו. אבי נולד וגדל בארגנטינה, ובגיל 17 עלה ארצה בגפו. שאר בני משפחתו הצטרפו רק בשנים האחרונות, וחברים מעולם לא הוזכרו. "כן, מה הבעיה?" ענתה אימי בכעס, "מה, את לא מאמינה לי?" אני חושבת שהפטרתי איזה "או – קיי" איטי ומודגש, להביע את עלבוני והפתעתי מהכעס המהיר והלא מוסבר שלה, ועליתי לחדרי. בערב, שמעתי את אבי נכנס הביתה עם האורח, שמעבר לדלת נשמע צעיר מכפי גילו המשוער (אבי בן 50 וציפיתי שחבר ילדות יהיה בערך באותו גיל). ירדתי למטה, לבושה בפיג'מה, או יותר נכון, בבגדי בית נוחים (נוחים = ישנים ומכוערים) ואז חשכו עיניי. ראיתי את הוריי, לבושים במיטב בגדיהם (אבי לבש חליפה!) ובשולחן יושב בחור צעיר, בערך בגילי. ואז נזכרתי בעולה החדש מברזיל שאבא שלי סיפר שהכיר לאחרונה. "תכירי" אמר אבי בהתרגשות, כאילו הוא מכיר לי את בעלי לעתיד, "זה הבחור מברזיל, שסיפרתי לך עליו. הוא בודד בארץ, וגר קרוב, אז הזמנתי אותו לארוחת ערב. אני בטוח שיש לכם הרבה נושאים משותפים לשיחה".

כאן אני רוצה לעצור, קוראות יקרות, ולשאול  כיצד הייתן מגיבות בסיטואציה כזו?
אשמח לקרוא את תגובותיכן, ובשבוע הבא אתאר בפניכן כיצד נראתה תגובתי המיידית והכנה.