בעבר התלוננתי על כך, שבמדינת היהודים קשה יותר לחיות כרווקה מאשר בכל מדינה אחרת. התכוונתי לזה שבמדינת היהודים נכנסים לכל אחד לחיים. סיפרתי על לקוחות, הורים, אחים וחברים שמנסים לעזור לי במציאת בן זוג בכל מיני דרכים מקוריות. אבל מה שמייחד את ישראל, היא העובדה שאנשים זרים (סליחה, לרוב בישראל אחרי שיחה של חמש דקות מושג ה"זרים" מתפוגג, ואז אנחנו הופכים ל"אחים"\ "סחבקים"\ "חברים"\ "אויבים", תלוי בסיטואציה) מרשים לעצמם להעיר אחד לשני.

לדוגמא, כל מי שזוכה לחוויה המענגת של לנהוג בכבישי ישראל, בוודאי שם לב לעובדה, שאנשים זרים לחלוטין מרשים לעצמם להעביר ביקורת על הדרך בה אחרים נוהגים ברכבם. בעיקר, אנחנו, הנשים, "זוכות" לביקורת מסוג זה. באחד מהימים ספרתי 3 פעמים (ביום אחד) שאנשים (גברים) הרשו לעצמם לצעוק עליי בכבישים.
שמתי לב שהדבר הכי שנוא אצל חלק מהנהגים הגברים, זה כשהנהג שלפניהם משתהה. ברגע שהרמזור הופך לכתום, או אפילו עוד מהבהב באדום, הם מתחילים לצפור שאסע. מעניין שהשתהות מעצבנת אותם. אולי זה מזכיר להם את הלילה האחרון בו לא הצליחו להשתהות בזמן בילוי אינטימי עם בת הזוג...

אבל גם כשמדובר בחיינו הפרטיים, אנו מרשים לעצמינו להתערב אחד לשני בחיים. הנה שיחה לדוגמא שהתנהלה ביני לבין אחד מבעלי הבתים ששכרתי לאחרונה (השיחה התנהלה בפגישתנו השניה):
אני: "אז מה, אי אפשר להביא כלב לדירה?"
משכיר: "לא, אנחנו נגד."
אני: "אבל אני רוצה כלב, אני לא רוצה לגור לבד לגמרי."
משכיר (בטון מוכיח): "את לא צריכה כלב, את צריכה בן זוג!"
ואז הבנתי מדוע אנחנו העם הנבחר... ומדוע נאמר על היהודים שהם חכמים.
זה בגלל שאנחנו תמיד יודעים מה האחר צריך. 

אבל לאחרונה הסתבר לי (למרבה הפלא) שגם אני ישראלית טיפוסית. זה קרה כשטסתי ללונדון לבקר את שושי, חברתי היורדת. (מהארץ).  למרות היותי פאסימית בטבעי, נסעתי עם ציפיות רבות. הציפיה העיקרית היתה ריאלית למדי, שכן למרות היותי פאסימית אני גם מאוד ריאלית, והכילה בתוכה בעיקר את הרעיון ההגיוני ביותר, שבמהלך השבוע בו אבלה בעיר הגדולה, אכיר את בעלי לעתיד.
כבר בדרך מנמל התעופה לדירתה של שושי, התחלתי לעבוד על המטרה, וביקשתי, נאבקת בשאריות האנגלית שנותרו מהטיול האחרון והרחוק מדי, משושי ובן זוגה למצוא לי בעל בריטי. זה לא קרה. ועכשיו לישראליות שלי.

שושי מעשנת כבדה. אני הפסקתי לפני שנתיים בערך. במהלך היומיים הראשונים של הביקור, הרשתי לעצמי להעיר לשושי מספר פעמים על העישון. נשמע לגיטימי, לא? אחרי יומיים הסתבר שלא. בעודנו יושבות בצהרי יום שבת חמים במרפסת פאב הצמוד לפארק, לאחר ששושי הסבירה לי עד כמה אני ברת מזל על כך שזכיתי ביום שמש בלונדון, עברנו לשיחה רצינית על כך שאני נכנסת לה לחיים. "את לא יכולה להעיר לי על זה שאני מעשנת" טענה. "בטח שאני יכולה" עניתי בישראליות. "לא, את לא יכולה."  "תקשיבי, פה בלונדון אף אחד לא מעיר לשני על מה שהוא עושה." "אז מה," התפלאתי "אתם לא מדברים?" "דניה, זה לא מצחיק." אמרה והדליקה עוד סיגריה "תקשיבי, עזבתי את הארץ מזמן ואני כבר לא רגילה לזה. אם מפריע לך  שאני מעשנת, את יכולה להתרחק או לבקש יפה שאזוז הצידה, אבל בטח לא להעיר לי כל הזמן כאילו שאני עושה משהו שהוא ממש לא בסדר." "אבל שושי " ניסיתי "את באמת עושה משהו לא בסדר. את מסכנת את הבריאות שלך ואת שלי" "את ידעת שאני מעשנת ובכל זאת החלטת להגיע לפה. וכל מה שאני אומרת זה שכל ההערות האלה גורמות לי להרגיש רע עם עצמי וזה לא בסדר. פה מבקשים, לא מעירים".

"וואו" אמרתי (אחרי כ

מה שעות) "לא חשבתי על זה שכשאני מעירה לחברה אני בעצם חודרת לפרטיות שלה. אפשר פשוט לבקש". מאוחר, יותר, בזמן פגישה (בפאב אחר) עם חברותיה הלונדוניות (אני קוראת להם לונדונים כי הם עם אחר. אי אפשר לקרוא להם "בריטים" כי חלק נכבד מהם אינם בריטים) הבנתי למה שושי התכוונה. כאשר סיפרתי על עצמי לחברותיה, אותן פגשתי לראשונה, חוויתי חוויה מעניינת במהלכה לא נאלצתי לשכנע, להתנצל או להסביר את עצמי. שלא כמו בישראל, כמובן.
להלן דוגמאות להמחשה:

נושא: צמחונות
שיחה בלונדון:
אני: "אני צמחונית"
חברה של שושי: "יופי. אני מכירה כמה צמחונים. את לא אוכלת גם דגים?"
אני: "לא. צמחונים לא אוכלים דגים."
חברה: "וואו. לי זה היה קשה."
- בזה נגמרה השיחה על צמחונות-
שיחה בישראל:
חבר של חברה אותו הכרתי כרגע: "לשים לך בשר על האש?"
אני: "לא תודה, אני צמחונית"
החבר ועוד מצטרף שאני לא מכירה: "מה? למה?"
אני: "ככה. הנה, הבאתי נקניקיות טבעול, אכפת לך לשים אותן ראשונות על הגריל?"
שני הגברים (צוחקים בטירוף): "כן, בטח. תביאי. אבל למה לעשות את זה לעצמך?"
- השיחה ארכה דקות ארוכות ויצאתי ממנה עצבנית עד היום-
והנה דוגמא לשיחה על רווקות בלונדון, עם אותן חברות:
אני: "אז מה, יש פה הרבה חתיכים בפאב הא?"
חברה: "איכס. אני ממש לא אוהבת את המראה של הבריטים. לך יש מזל, הישראלים חתיכים"
אני: "כן, אני מרגישה ברת מזל בכל יום.. אז איך אפשר להכיר בחור בריטי?"
חברה: "פה זה קשה. לפאב אתה בא כדי לבלות עם חברים ולהרגע אחרי יום עבודה. אז אל תצפי שמישהו יתחיל איתך פה."
חברה נוספת:" כן, זאת ממש בעיה, נכון? קשה להכיר בלונדון. יש כ"כ הרבה אנשים..."
-השיחה מסתיימת לאחר מס' דקות עם תחושה של לכידות קבוצתית מנחמת-
שיחה בישראל:
אני: "יש פה כמה חמודים בפאב"
חברה: "איפה? אני לא רואה..."
אני: "אה, זה בגלל שהחברות שלהם מסתירות אותם. איך נכיר ככה?"
חברה: "אמרתי לך, תיכנסי לאינטרנט"
אני:" לא רוצה. זה לא בשבילי"
חברה: "תנסי נו"
אני:"לא רוצה"
חברה: "אני אומרת לך, תנסי. מה יש לך להפסיד?"
- השיחה לא הסתיימה עד היום אבל יש הפסקות למנוחה מדי פעם-

אבל, עם כל הכבוד ללונדונים ולחוסר ההתערבות שלהם בחייהם של אחרים, היו רגעים בביקור בהם מאוד התגעגעתי לישראל. לדוגמא, בלילות.
היו לי ציפיות רבות מחיי הלילה בלונדון. ציפיתי לצאת, לבלות ולרקוד עד השעות המאוחרות.  אבל ברוב הלילות נשארנו בבית בגלל כמה סיבות, כגון: הקור המקפיא, המחירים האסטרונומיים של מקומות הבילוי ה"שווים" ושל המוניות. גם כשיצאנו לדאנס בר (באוטובוס), המוסיקה היתה כל כך חסרת טעם ומגוכחת, שלפתע התקליטנים הישראלים נראו בעיניי כאניני טעם מוסיקלי.

סיבה נוספת לכך שלא יצאנו לרקוד היתה ששושי, כמו יתר חברותיי ה"תפוסות", לא רצתה לצאת לרקוד.
מעניין, כל חברותיי, ללא יוצא מן הכלל, הפסיקו להתעניין בבילוי במועדונים מהרגע שיש להן חבר. האמת, גם לי ירד החשק ממועדונים לאחרונה, אולי זה בא עם הגיל. אבל מה שמעניין הוא, שאין להן רצון או צורך לרקוד, מה שלי עדיין יש. קשה לי להאמין שהאהבה שלי לריקוד תיפסק כשיהיה לי בן זוג. אבל להן זה קרה. הנושא הזה  שווה מחקר לדעתי.
להלן שאלת המחקר: "האם הצורך של נשים לצאת לרקוד נעלם כשיש להן חבר?"
עם ריקוד או בלי ריקוד, עם בעל בריטי לא חזרתי. אבל הבאתי שוקולדים...