מדי פעם, אני מרשה לעצמי להישבר קלות ולהודות בפני חברה זו או אחרת שאני רוצה חבר. לא מזמן היה זה תורה של רונית (שם בדוי) לתפקד ככותל המערבי הטלפוני שלי. זה קרה לאחר ביקור אצל ההורים, בעודי נוהגת בחשכה אל הדירה אותה אני שוכרת לבד.

תחושת בדידות איומה הכתה בי לפתע. הדבר שהכי לא רציתי בעולם היה להמשיך לנהוג לדירה ריקה מאדם. אפילו חשבתי לעשות פרסה ולישון עוד לילה אצל ההורים. בזמן שעצרתי ליד קיוסק כדי לקנות תרופות נוגדות דיכאון ובדידות (סיגריה ושוקולד) חייגתי לרונית והתחלתי בהתבכיינות הרגילה. "די, נמאס לי, אני רוצה חבר..." הרשתי לעצמי בתמימות. קיוויתי לרוטינה הרגילה. אני מתבכיינת, החברה מקשיבה (נשים מנוגה לא?) אח"כ היא מעודדת אותי שיהיה בסדר, אני מאמינה לה, והשיחה מסתיימת. עד הפעם הבאה.

רונית שתקה. "אני כבר 7 שנים בלי חבר "רציני", כמה אפשר?" המשכתי בדמעות מלאות רחמים עצמיים. לא כל יום אני מרשה לעצמי להישבר. בד"כ אני צוחקת על המצב, או משלימה איתו. הרבה פעמים אני אפילו נהנית מהרווקות והלבדיות שלי. אפילו שמחה בהן. אבל כשעולה בי עצב, אני מוציאה את זה עד הסוף. וכך, המשכתי לבכות את מר גורלי, תוהה אם יש עוד מישהי מעבר לקו ותוהה אם זה בכלל משנה. "טוב, די נמאס לי ממך" שמעתי. כן, מסתבר שיש מישהי מעבר לקו. ונמאס לה ממני "סליחה?" שאלתי, מופתעת. "כל כמה זמן אני שומעת אותך מתבכיינת על זה שאין לך חבר. אולי סוף סוף תעשי משהו בנוגע לזה?" שאלה רונית בשפת המאדים. "רונית" עניתי, מופתעת, "אני עושה משהו בנוגע לזה." "כן, מה?" "אה...." ניסיתי לחשוב ממש חזק. מאותגרת להוכיח שאני לא מה"מתבכיינות האלה שלא עושות כלום." "סידרתי את כל הדירה לפי הפאנג שווי. רוב התמונות על הקיר הן של זוגות, הפסלים בזוגות, אני ישנה במיטה זוגית.." שמעתי פיהוק גדול מהצד השני של הקו. אה, נזכרתי, "ולא מזמן התחלתי עם מישהו. אבל הוא לא מעוניין". "כן, ומה עוד?" "מה מה עוד? מה עוד יש לעשות?" שאלתי ותוך כדי נזכרתי איפה הכירה רונית את החבר החדש שלה. אוי לא, זה עומד להתחיל.

אני קוראת לזה: "שיחת האינטרנט". לפחות 3 מחברותיי, רונית ביניהן, הכירו את "אהבת חייהן" בצורה זו או אחרת דרך האינטרנט. רונית הכירה בצ'ט, יעל הכירה את בעלה באתר הכרויות, ויפית הכירה את בעלה לעתיד דרך חברה שהכירה אותו קודם דרך אתר הכרויות ואח"כ הכירה ביניהם. "אולי תנסי להכיר דרך האינטרנט?" שאלה. "תקשיבי, רונית" אמרתי, מוכנה לקרב "אני מכירה את השיחות האלה, עברתי לא מעט מהן, ניסיתי, זה לא בשבילי" ואז נאלצתי, כמובן

להסביר מה ניסיתי. כן, כל ישראלי ממוצע יודע, שאם ברצונו לדחות עצה של ישראלי אחר, עליו להכין מראש הסבר משכנע מספיק, כי אף ישראלי לא יקבל את ה"לא" הפשוט לדעותיו הצודקות תמיד. "כל ישראל חברים"? לא, "כל ישראל הורים". זה מתאים יותר לדעתי (הצודקת תמיד). אז סיפרתי לה את כל תלאות האינטרנט שעברתי, שהתבטאו על פני השטח בארבעה "בליינד דייטים" ממש גרועים. אבל ממש. "וזהו, זה לא בשבילי." סיימתי.

חשבתי שכאן תסתיים שיחת האינטרנט. "תקשיבי" המשיכה רונית את השיחה "אין מה לעשות. היום, זאת בעצם הדרך היחידה להכיר. במיוחד בשביל אנשים כמוך" ניסיתי להגיב, ללא הצלחה "את יודעת שאני צודקת" המשיכה, בעוד אצבעי נמשכת לכיוון הלחצן שינתק את השיחה "את עובדת סוציאלית, זה אומר שרוב הקולגות שלך הן נשים, את גרה לבד, את בקושי יוצאת, כל החברות שלך כמעט מסודרות.. זהו. נשאר לך רק לנסות דרך האינטרנט. ואת לא חייבת אתר הכרויות, תנסי בצ'טים". "תראי, רונית" עניתי "יש משהו בדברייך, באמת קשה בגילנו להכיר אנשים חדשים, אין כ"כ מקומות שבהם אני נחשפת לגברים, זה נכון. אבל אני רוצה מישהו מיוחד. ואני רוצה שזה יהיה כמו שתמיד תכננתי. שאני אמצא חן בעיני מישהו והוא יגש לדבר איתי. כן, אני מודה, אני שבויה בקסמי האחים גרים. מחכה לנסיך שיבוא. הסתכלתי באתרי הכרויות לאחרונה ולא ראיתי שם שום נסיך. מצטערת. חוץ מזה," המשכתי "את לא מקורית. כולם כבר הציעו לי לנסות באינטרנט כבר לפנייך. וכשאני אומרת כולם, זה כולל גם את סבתא שלי."

וכך, השיחה המשיכה והמשיכה ולבסוף, רונית לא הרפתה עד ששכנעה אותי בדרך שתמיד משכנעת אותי. דרך הקיבה. שמעתי פעם שגבר אפשר להשיג או דרך המיטה או דרך המטבח. כנראה שאני גברית, כי הצעתה של רונית היתה היחידה שהצליחה לשכנע אותי לנסות שוב את ההכרות באינטרנט. "כל מה שאת צריכה לעשות" שמעתי את קול אשת העסקים שלה, עכשיו אני מבינה איך היא הגיעה להיות בעלת עסק מצליח בגיל צעיר "זה לצאת ל 15 דייטים דרך האינטרנט. כל יומיים דייט. אם תעשי את זה, אחרי חודש אני לוקחת אותך לאיזו מסעדה שתרצי, על חשבוני. אם לא, תצטרכי את לקחת אותי למסעדה, וזה לא ייצא לך זול, תסמכי עליי".

אם אנצח, אוכל מה שבא לי, בחינם. אם אפסיד, זה יעלה לי כסף. והרבה. למחרת שמעה חברה נוספת, יעל, על ההתערבות והצטרפה גם היא. אם אפסיד, אאלץ להזמין שתי נשים רעבות למסעדה.

מישהו רוצה לצאת איתי?