אח, יופי של ערב שבת נחת עלינו. אמא ובת יושבות עם שקיעה ומשחקות על השולחן בחצר.
הבית נקי, מסביב הכל שקט ונפרדנו כבר מיום שישי ותלאותיו. מולי נערה יפה ומימיני פורחות פקעות של צבעונים. משהו אחד חסר לי פה, ריח של אוכל מתבשל. כמו שאצל נשים רבות אחרות.
ואין זו בעיה גדולה, אם רק רוצים. אין זו בעיה גדולה להרתיח מרק או להניח חלקי עוף בתנור. לבזוק שמן זית, רוזמרין, רוטב סויה, יין ותפוחי אדמה או אורז. עשר דקות והתבנית מדיפה את מה שחסר לי עכשיו כל כך. והשמים עדיי שאינני מסוגלת. פשוט, אינני מסוגלת. בכל יום הבישול הוא חלק מן הלחץ ואפילו שלא בכל יום אני מבשלת - ביום ששי יש הרפיה מוחלטת באצבעות האלו שלי ואינני מסוגלת לגשת אל הסירים. ואחר כך האוירה כל כך יפה ורק הריח חסר, ריח של אמא, ריח של חריצות, ריח של שלוה ואין כמו אוכל להניח שלוה בתוך הגוף. והמקרר מלא והריחות ריקים.

בשבוע שעבר התלוננתי על כך באוזני חברתי ואמרתי לה שאני רוצה להיות כמו כל הנשים שמבשלות בימי שישי והיא אמרה: "אבל הן לא יודעות לעשות דברים שאת יודעת" ונכון הוא, אני מציירת ואני כותבת ואני שוזרת פרחים ואני מאלתרת אבל ארוחת יום שישי, ארוחת יום שישי זה לא סתם יצירה, זה סמל מסחרי. זו אמהות, זו הורות וזה זכרון שאדם לוקח אתו אז מה הבת שלי תקח, את הציורים שעל הקיר? את הסיפורים שלי? מה כל אלה לעומת ריחות אוכל של יום שישי ויותר מזה, יש בתים שהאוכל הוא קבוע וכבר ביום שישי בבוקר מתחיל הריר ליזול, עוד בדרך לבית הספר.

אמרתי את הדברים בקול והבת שלי רק משכה כתף והיטתה את הראש הצדה לרגע. רק לרגע כי כבר זרקה את הקוביות בתורה והזיזה את חייליה בהתאם. האם היא יודעת מה היא מפסידה בחייה אתי? האם אני יודעת מה היא מרוויחה מהם? בית שיש בו יצירה ועשייה אבל אין בו ארוחת יום שישי. בית שיש בו יצירה ועשייה אבל אין בו זוג הורים לראות אותם מתחבקים ביום שישי ליד השולחן. ולא שההורים שלי התחבקו או משהו מעין זה אבל ראו באמת מה יצא.

מה יש בו בבישול של יום שישי? מה יש בו שכל כך הוא רחוק ממני? אולי אם היה פה מישהו, איזה גבר יפה תואר ונעים הליכות וחרוץ ונבון וחם ועשיר, אז בטח הייתי מבשלת. וגם הייתי אופה וגם הייתי מתרחצת. והייתי שוזרת פרחים ומניחה על שולחן ועורכת. ועכשיו שֵד נוסף נכנס למערכה וגוער בי: נו, באמת, מי שמבשלת בשביל גבר אוכלת קש מהחיים. תבשלי

בשביל עצמך, אדיוטית. כשתבשלי בשביל עצמך אז אולי יבוא איזה שחקן קולנוע מסרט ילדים אמריקאי, כמו שאת מבקשת, מה זה כל הדרישות האלה בכלל. עכשיו קוביות השש בש מראות לי שלש ושש ואני מביאה את החיילים בדיוק לאן שרציתי. הנה, הדרישות שלי כן יכולות להתקיים. לו היו החיים כמו השש בש ובעצם הם כן, קצת מזל וקצת שכל. שניהם מעורבבים זה בזה ואיני יודעת מאיפה מתחיל האחד ואיפה נגמר השני. רק באוכל, באוכל של יום שישי, זה לא מזל, זו עצלות. ושוב אני מתווכחת עם השדים כי אם אני עצלה אז איך אני מבשלת כמעט כל בוקר, לפני צאתי לעבודה. ואם אני עצלה אז איך הבית מסודר ונקי, הרי אני התרוצצתי בו משך שעתיים תמימות. אז מה שייכותה של עצלות לכאן. הופס, הנסיכה שלי הרימה חייל שלי אל הגדר ועכשיו עליי להמתין למזל שיביאו הקוביות. כשהן תתנה לי להיכנס אל המגרש בחזרה אני כבר אעשה זאת בחכמה, רק שיתנו לי את המזל להיכנס והנה הפתרון של המזל והשכל, שהחיים יתנו לי את האפשרות. נו, חזר השד הרע, נתנו לך תנור, נתנו לך ירקות, נתנו לך גבינות. עשר דקות מול השיש ויש לך את כל הריחות שאת רק רוצה אבל את, את אמנית, לגלג, יצירתית, טפו! הניחי קציצות בסיר במקום להניח יצירות ושירים. מה ייצא לך מן הסיפורים שאת כותבת? אוכל צריך פה, את שומעת? אוכל. ושוב הנאומים שלו על זכרונות ילדות שהבת שלי תהא ריקה מהם ובעיני רוחי היא חיילת שאין לה ריחות יום שישי להתגעגע אליהם.

הקוביות הציבו בפניי שני מספרים נוראיים אבל הצלחתי להיכנס, להרים חייל של בתי על הגדר ולהימלט. עכשיו, מרוב מחשבות על אוכל, הבטן מציקה לי. הכנתי טוסטים וניצחתי בשש בש. הבת שלי אכלה בכל פה ומה שהטריד אותה זה להושיב אותי למשחק נוסף. היא עוד לא חיילת, עכשיו יש לה זכרון של טוסט וטעם של הפסד בפה. שיחקנו שוב ונתתי לה לנצח. זכרון מתוק. וכשהיא תהיה חיילת, אמרתי לשד הקטן, יהיה לה זכרון מתוק לימי שישי מן הנצחון הזה והיא תקנה הרבה שוקולד בשביל לשחזר אותו. בשבתות שבהן לא תסע לביתה היא תכתוב שירים וסיפורים וכל החברים יבואו לקרוא. הם יתחלקו אתה באוכל שהאמהות שלהם שלחו והיא תתן מכה ניצחת לכל מיני שדים כמוך. שבת שלום.

ועל זה קלרה אמרה לי: תגידי, לא יותר קל לקום ולבשל מאשר כל הויכוחים האלה?